ת"א 55363-03-11

תקציר

המחלוקת היא על הזכויות בחלקת קרקע בתל אביב, ששטחה כשני דונם ומאוכלסת כיום בידי הנתבעים. התובעים, שהם הבעלים הרשומים של הקרקע, טוענים כי הנתבעים מסיגי גבול ויש לפנותם. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים לזכויות דייר מוגנות, הנובעות מהסכמי חכירה שנחתמו בשנות הארבעים, שאפשרו להם להחזיק בקרקע. הנתבעת הראשונה היא דיירת משנה, שמעמדה המוגן נובע מבעלה המנוח, שחכר במקור את הקרקע לצד אביו. הנתבעת השנייה היא אלמנתו של הדייר העיקרי, שירשה את זכויותיו של בעלה המנוח. בית המשפט קובע תחילה כי זכויותיה של הנתבעת השנייה כדיירת מוגנת פוקעות עם מתן פסק הדין, שכן היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק. עם זאת, זכויותיה תקפות עד למועד פסק דין זה. הנתבעת הראשונה, שהמשיכה לנהל את העסק במקרקעין לאחר מות בעלה, מוכרת כשוכרת משנה נגזרת, ולאחר מכן, כשוכרת עיקרית, נכנסת לנעליה של הנתבעת השנייה. לאחר מכן פונה בית המשפט לשאלת הפינוי ומגיע למסקנה כי האחריות לפינוי הנתבעים מוטלת על התובעים. עוד צוין בפסק הדין כי התובעים היו מודעים לזכויות האכלוס הקיימות בעת רכישת הקרקע, וכי תכנית האיחוד והחלוקה שאושרה לאזור, שלא דרשה את הסכמת בעלי הקרקע, לא שינתה אחריות זו. לפיכך, תביעת הפינוי נדחית, והתובעים נדרשים לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך הדין של שני הנתבעים, בסך 40,000 ₪.