דב"ע לו/8 - 0

תקציר

בית המשפט התייחס להתנגדויות למינויו וחוות דעתו של ד"ר בלומנטל כיועץ רפואי מומחה. בתחילה, תוקף מינויו של ד"ר בלומנטל ערער על ידי המערער רק לאחר שנמסרה חוות דעתו, שלא תמכה בטענת המערער. בית המשפט סבר כי התנגדות זו אינה ראויה ואינה ראויה, והדגיש כי יש להעלות התנגדויות בעת ביצוע המינוי, ולא בדיעבד על בסיס תוצאות שליליות. בית המשפט הוסיף והצדיק את מינויו של ד"ר בלומנטל, וציין את האובייקטיביות והמקצועיות שלו, שכן בחירתו התבססה על המלצות ההסתדרות הרפואית, כדי להבטיח שלמומחים לא יהיו אינטרסים בתוצאות התיק. נטען כי פסילת הרופא משאלות חיצוניות שביקש להציג אינה מוצדקת, אך בית המשפט מצא כי בצדק נדחו שאלות לא רלוונטיות וכי מטרתו של מומחה היא להנחות בעניינים שמחוץ למומחיות השיפוטית. בנוסף, המערערת ערערה על נאותות ההנמקה בחוות דעתו של ד"ר בלומנטל, אך בית המשפט סבר כי חוות הדעת מנומקת דיה. בית הדין התייחס גם לביקורת הפרוצדורלית על הכנת חוות הדעת, והבהיר כי בית הדין לעבודה לא הקפיד על פקודת הראיות, אם כי אין בכך כדי לפסול את חוות הדעת. בית המשפט הדגיש את תפקידן המייעץ של חוות דעת מומחה בהליכים שיפוטיים, והכיר בכך שלמרות שאינן מחייבות, בית המשפט ייחס משקל משמעותי בשל האופי העצמאי של תפקיד היועץ. ד"ר בלומנטל הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין ניתוק הרשתית של המערערת לבין פעילויות קודמות בעבודה, ואף לא הייתה כל אינדיקציה לכך שאירוע ספציפי במקום העבודה גרם לניתוק. בית המשפט ציין טעויות פרוצדורליות בטיפול הקודם של בית הדין האזורי, בעיקר בכל הנוגע להנחות בדבר פתאומיות הקשורה לעומס פיזי, אך דחה את הערעור מאחר שלא הוכח קשר בזמן בין עבודתו של התובע לבין הפגיעה, ובכך אישר את החלטת בית הדין האזורי מבלי להטיל הוצאות משפט נוספות.