ת"א 35393-03-12

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בדבר דרגת הנכות שנגרמה למשיב עקב תאונת דרכים. על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קביעת נכות על ידי ועדה רפואית היא מחייבת, אך ניתנת לסתירה בבית המשפט בנסיבות מיוחדות, למשל אם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע או אם קיימים פגמים מהותיים בהליך הוועדה, כגון הונאה או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. החוק נועד לחסוך מבתי המשפט הערכות נכות ממושכות ומקדם אחידות בהליך ההוכחות. במקרה דנן, ביקשו המבקשים להביא ראיות הסותרות את החלטת הוועדה בעניין נכות העבודה של המשיב, אותה דחה בית המשפט. בית המשפט מצא כי טענות המבקשים, לרבות טענות בדבר בירורים רפואיים חלקיים והתעלמות לכאורה של הוועדה מעברו הרפואי של המשיב, אינן מצדיקות את הרשות החריגה לסתור את קביעת הוועדה. זאת ועוד, הרשומות הרפואיות והמסמכים שהציגו המבקשים לא הצביעו על פגמים כלשהם בתהליך קבלת ההחלטות של הוועדה בקשר לתאונה הראשונה. החלטות הוועדה בעניין נכויותיו של המשיב התבססו על מספר חוות דעת ובדיקות רפואיות, לרבות הערכות אורתופדיות, נוירולוגיות ופסיכיאטריות. בית המשפט הדגיש כי הוועדה בחנה בקפידה את מצבו של המשיב, בהתחשב בבדיקות ובמסמכים שונים מקופת החולים של המשיב ומצה"ל. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע כי זמינות הראיות הרפואיות של המבקשים הייתה משנה באופן משמעותי את החלטת הוועדה. משכך, פסק בית המשפט נגד המבקשים, וחייב אותם לשאת בהוצאותיו המשפטיות של המשיב, ואישר את קביעת הוועדה בדבר נכותו של המשיב.