ע"ע 4333-11-19

תקציר

במקרה של עובדת העומדת בפני פיטורים במהלך טיפולי פוריות, פסק הדין מתמקד בפרשנות סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים. בית הדין ציין כי הליך הערעור הפך תיאורטי בשל הריונה של העובדת, אך המשיך לבחון את המקרה בשל השלכותיו המשפטיות הרחבות יותר. בית הדין האזורי הפך את החלטת המתאם וזו אושרה, אם כי בית המשפט העליון בחר בדרך הנמקה אחרת. בית המשפט הדגיש כי פרשנות החוק היא משימה שיפוטית, הדורשת הבנה מעמיקה של הלשון וכוונת המחוקק. במקרה זה, הוויכוח נסב סביב השאלה האם ההגנה נמשכת לאורך כל תקופת הטיפול ולמשך 150 יום לאחר תחילת טיפולי הפוריות או הפריה חוץ גופית, כאשר משך הזמן הארוך מביניהם מספק הגנה ארוכה יותר. לשון החוק נתפסה כדו-משמעית, המחייבת פרשנות על בסיס הקשר והיסטוריה חקיקתית. בית המשפט הגיע למסקנה כי החוק נועד לספק הגנה הן לתקופת הטיפול והן ל-150 ימים נוספים, ללא הגבלת זמן, בניגוד למגבלה של שנתיים לעובדים נעדרים. למרות אי הנוחות שהדבר עלול לגרום למעסיקים בשל חוסר גמישות תפעולית, בית הדין מצא כי אי נוחות זו אינה מספיקה כדי לשלול את לשון החוק. בניגוד לעמדת המדינה, שהעדיפה פרשנות מצמצמת, פסק הדין חיזק הגנה רחבה יותר על עובדים שאינם נעדרים העוברים טיפולים כאלה. ההחלטה אישרה את הצורך של מעסיקים לבקש אישור לפיטורים בנסיבות אלה, תוך יישור קו הן עם הניתוח הלשוני והן עם כוונת המחוקק, תוך דחיית ערעור המדינה ופסיקת הוצאות לעובד. בית המשפט הדגיש כי כל טעות חקיקתית נתפסת או תוצאה בלתי סבירה הנוגעת למשך ההגנה צריכה להיות מטופלת באופן חקיקתי ולא שיפוטי.