ד"נ 10/76

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך קרקעות בהיקף של 29 חלקות קרקע בסמוך לכפר יפיע, בשטח כולל של 2593 דונם, שהיו רשומות כאדמות מירי בתקופת המנדט הבריטי. המועצה המקומית יפיע ומדינת ישראל ביקשו שתיהן לתקן את רישומי רישום המקרקעין. המועצה המקומית ביקשה להירשם כבעלים, ואילו המדינה ביקשה למחוק את ההפניה לנאמנות של הנציב העליון לכפר, במטרה לרשום את הקרקע על שמה. בית המשפט העליון קבע כי לא הייתה תרמית מצד ממשלת המנדט, ולא ניתן לשנות את הרישום הקיים על פי התקנות הרלוונטיות. יתר על כן, הרישום כפי שעמד לא היה בטל, למרות היותו חריג. לא ניתן היה לפרש את חוק נכסי המדינה כשולל זכויות מוקנות, ומאחר שהמדינה לא ערערה על הרישום הראשוני, סעיף 43 לפקודת ההסדר אסר על כל שינוי. בנוסף, סיווגה של הקרקע כאדמת מירי פגע בתביעת המועצה המקומית, שכן החוקים הרלוונטיים חלים על סוגי קרקעות שונים. בית המשפט הציע לנהל משא ומתן על פתרון, אך מכיוון שזה נכשל, פסק הדין המקורי נשמר. בפסק הדין הודגש כי בתי המשפט אינם יכולים לתקן את מעשיו של פקיד ההסדר, והקרקע תישאר בלימבו עד למציאת החלטה.