ע"א 6382/99

תקציר

ההליכים שנפתחו נגד חברה ובעלי מניותיה במטרה לגבות חובות הובילו לרצף אירועים סבוך בו היו מעורבים מספר גורמים. המשיב מס' 2 הציע לרכוש מהחברה זכויות במקרקעין תמורת 130,000$, הצעה שאושרה על ידי מנהל ההוצאה לפועל. בעלי המניות בן אברהם ביקשו לרכוש את הנכס בעצמם והשיגו צו מניעה זמני. הבנק, שביקש לדחות את בקשתו של בן אברהם, דרש הפקדה של אותו סכום כדי להבטיח את רצינות כוונתם ולהימנע מהליכים חסרי תוחלת. בן אברהם קיבל מהמערער 130,000 דולר, שהיה רוכש פוטנציאלי, והפקיד אותם בקופת בית המשפט. עם זאת, בהמשך ביקש הבנק והשיג צו עיקול זמני על כספי הפיקדון במסגרת ההליכים נגד בן אברהם. המערער, שלא היה צד להליך הראשוני, ביקש פסק דין הצהרתי לביסוס בעלותו בכספי הפיקדון והחזרתם. בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה, והביא את המערער לערעור. בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נמצא כי הבנק פעל בחוסר תום לב בכך שדרש את הפיקדון ולאחר מכן הטיל עליו עיקול, ביודעו שהכסף אינו שייך לבן אברהם. התנהגות זו פגעה בצד שלישי, המערער, אשר העביר את הכספים למטרה מסוימת. פעולות הבנק עמדו בסתירה לעקרונות הצדק והיושר, והפכו את התעשרותו לבלתי חוקית. זאת ועוד, בית המשפט הכיר בקיומו של "דין פנימי" שהגן על ציפיותיו של המערער. בנוסף, החוזה המותנה בין בן אברהם לבין המערערת זיכה את האחרונה בהשבת כספי הפיקדון, שכן בן אברהם לא מילאה אחר תנאי ההשעיה. בית המשפט העליון קבע, כי המערערת היא הבעלים החוקיים של כספי הפיקדון, בניכוי הסכום הנדרש לשיפוי הבנק והמשיב מס' 2 בגין נזקיהם. בית המשפט הורה לבנק להשיב את הכספים למערערת ופסק למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, שיישאו ביחד ולחוד על ידי הבנק והמשיב מס' 2. ההחלטה הדגישה את חשיבות ההגנה על צדדים שלישיים בהליכים משפטיים ואישרה את זכותו של המערער לקבל את יומו בבית המשפט ללא חשש להפסד כספי.