ת"א 18399-01-22

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשה להצגת ראיות נוספות לסתור קביעה קודמת של נכות. החלטת בית המשפט נשענת על המסגרת המשפטית הקבועה בסעיף 6ב לחוק סיפ"א, המאפשרת הצגת ראיות סותרות בנסיבות חריגות, מטעמים מיוחדים מוצדקים ונרשמים. בית המשפט העליון פירש זאת כך שיש להתיר סתירה של ראיות רק במקרים נדירים, כאשר הדבר נדרש לשם צדק. צריכה להיות סיבה חריגה או פגם מהותי בהליך הקודם. זה יכול לכלול מידע עובדתי חדש, כגון שינוי במצבו של התובע, או כישלון של הוועדה הקודמת להתייחס לנתונים רלוונטיים. במקרה הנדון, בית המשפט חושש כי לוועדה שקבעה את נכותו של התובע לא הייתה גישה לכל המידע הרלוונטי בנוגע להיסטוריה הרפואית של התובע, ובפרט בנוגע למצב האורתופדי של כתפו הימנית. הראיה המרכזית שלא הוצגה בפני הוועדה היא רשומה רפואית מיום 19.1.2020, המתעדת כאבים ורגישות בכתפו הימנית של התובע, אשר הקדימו את התאונה המדוברת בשבועיים וחצי. בית המשפט מוצא כי תיעוד זה, בשילוב שתיקתו של התובע בנוגע להיסטוריה הרפואית שלו, מעלה ספק של ממש לגבי הבנת הוועדה את המקרה. השופט מסכם כי קיימת אפשרות לא מבוטלת שתיעוד חסר זה השפיע על קביעת נכותו של התובע על ידי הוועדה. לפיכך, בית המשפט נעתר לבקשה להבאת ראיות נוספות ומינה מומחה רפואי שיבחן את מכלול הראיות ויקבע את הקשר הסיבתי, אם קיים, בין התאונה לבין נכותו של התובע. ההחלטה מתקבלת למען הצדק, על מנת להבטיח כי קביעת הוועדה תתבסס על תמונה מלאה של ההיסטוריה הרפואית של התובע. פסק דין זה מדגיש את חשיבותה של גישה מקיפה ושקופה להגשת ראיות, המבטיחה כי הוועדות יוכלו לקבל החלטות מושכלות, ומנחה אותן הנסיבות החריגות בהן ניתן להציג ראיות סותרות.