ע"ע 48803-10-14

תקציר

המערערים, תושבים פלסטינים המועסקים על ידי המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, טענו לזכאות לתנאי עבודה ושכר על פי הדין הישראלי, לרבות שכר מינימום ודמי הבראה. בית הדין האזורי בירושלים פסק תחילה נגדם, והחיל את הדין הירדני בתוספת צווים צבאיים, בקובעו כי הסכם ההעסקה מפרט סמכות זו. המערערים ערערו על כך, וטענו לתחולת הדין הישראלי בשל העסקתם על ידי גוף מנהלי ישראלי. בית הדין הארצי לעבודה בחן עקרונות של תקנת ציבור ושוויון, והדגיש במיוחד את מורכבות יחסי העבודה בשטחים הכבושים ואת מעמדו הייחודי של המנהל האזרחי כזרוע של הצבא הישראלי. בית המשפט קבע כי אי-תשלום שכר מינימום מהווה אפליה פסולה, והדגיש כי חובותיו של המנהל האזרחי חורגות הרבה מעבר לאינטרסים פלסטיניים מקומיים גרידא, ומשתלבים בקהילות ישראליות. משכך, התקבל הערעור, שזיכה את המערערים בשכר מינימום שעמד על כנו עד שבע שנים לפני תביעתם, עד ינואר 2008, אז הבטיחו לבסוף צווים צבאיים מתוקנים עמידה בשכר המינימום. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת הסכומים המגיעים לכל מערער, תוך הדגשת אופיין המתפתח של פרשנויות משפטיות בשטחים כבושים משיקולים בינלאומיים, מנהליים ודיני עבודה.