תפ"ח 30542-08-12

תקציר

לנאשם ולמנוח הייתה היכרות קודמת ושררה איבה זה כלפי זה. המנוח הגיע למסעדה בה ישב הנאשם עם חבריו ובין השניים פרצה קטטה. על פי כתב האישום, לאחר שהקטטה נפרדה, החליט הנאשם להרוג את המנוח ודקר אותו בחזהו באמצעות סכין שנשא, וגרם למותו. הנאשם טען להגנה עצמית ולהגנת הצורך, וטען כי חש סכנה לחייו במהלך הקטטה. בית המשפט בחן את האפשרות לקיומם של סייגים אלה ומצא כי הנאשם יכול היה לנקוט באמצעים למניעת הידרדרות המצב במקום לדקור את המנוח. עוד נמצא כי תגובתו של הנאשם לא הייתה פרופורציונלית לסכנה שחש, וההסתברות להתממשות הסכנה הייתה מעורפלת. לפיכך, נדחו טענות ההגנה העצמית והגנת הצורך. לאחר מכן בחן בית המשפט את יסודות עבירת הרצח. נמצא כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" הנדרש לעבירת הרצח. היוזמה למפגש ולמאבק יוחסה למנוח. אופן ביצוע המעשה, אופי הפציעה וההתנהגות בדיעבד הצביעו על כך שהדקירה הייתה תגובה ספונטנית לתקיפת המנוח ולא היה רצון ממשי להמיתו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנאשם היה מודע למעשיו ולתוצאות הקטלניות האפשריות, ובכך הוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. לפיכך זוכה הנאשם מעבירת רצח והורשע בעבירת הריגה, וכן בשני מקרים של החזקת סכין שלא כדין.