עמ"נ 39150-04-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סיווג מרתף בבניין לצורכי ארנונה. ועדת הערר קבעה כי מאחר שהמרתף לא היה בשימוש בפועל, יש לבסס את סיווגו על ייעודו של היתר הבנייה, שהוא תעשייה או מלאכה. סיווג זה נבחר על פני אחרים שיביאו למסים גבוהים יותר. הוועדה דחתה גם את תביעת המערערת לפטור מאחר שהבניין היה ריק, תוך שהיא מצטטת פסיקה קודמת של בית המשפט העליון באותו עניין שבו היה מעורב המערער. כמו כן, לוועדה הייתה סמכות טבועה לתקן טעות סופר בהחלטתה, גם לאחר תום כהונתו של יו"ר הוועדה. טעות זו התייחסה לחישוב תשלום היתר, והתיקון נעשה כדי למנוע החזרים מופרזים למערערת. בפסק הדין נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר בעניין סיווג המרתף והתביעה לפטור. הוועדה פעלה במסגרת סמכותה לתיקון הטעות הפקידותית, ותיקון זה לא הצדיק התערבות בהחלטתה. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, וכל צד יישא בהוצאותיו.