ע"א 463/10

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך קרקעות מורכב שראשיתו בחוזה שנחתם בשנת 1936 בין הקרן הקיימת לישראל לבין המתיישבים החקלאיים בנחלת יהודה. צאצאי המתיישבים המקוריים, המשיבים במקרה זה, ירשו את זכויות החכירה במקרקעין אך נמנעו מלרשום אותם. בשנת 1970 רכש צד שלישי, גרייבר, חלק מהמקרקעין מהמשיבים מתוך כוונה להעביר את זכויות החכירה על שמו. עם זאת, מדיניות מינהל מקרקעי ישראל אסרה על חלוקת היחידה החקלאית, דבר שמנע את רישום הזכויות על שמו של גרייבר. זכויותיו של גרייבר הוגבלו להחזקה בחלק מסוים בקרקע על פי סקיצה שצורפה לחוזה. בהמשך, שונה ייעוד הקרקע מחקלאי למגורים, מה שמאפשר אפשרות להסדיר את זכויות הצדדים ורישומן על פי ההסכם. הדבר הוביל להסכם פשרה בין המשיבים לבין רמ"י, אשר העניק למשיבים פטור מדמי היוון בגין שמונה יחידות דיור במגרש. המערער, שרכש את הקרקע מגרייבר, טען כי עליו ליהנות מאותם פטורים, שכן זכויותיו שוות ערך לאלה של המשיבים. בית משפט קמא חלק על כך, והוביל לערעור זה. השופט עמית, בחוות דעת מקיפה, קיבל את הערעור, תוך הכרה בזכותו של המערער לשליש מהפטורים שניתנו למשיבים. החלטה זו מבוססת על פרשנות החוזים, על זכותה של המערערת בחלק מסוים במקרקעין ועל הימנעותם של המשיבים מליידע את המערערת על הליכי הפשרה. למרות שלהצעות הפשרה הראשוניות היו מאפיינים אישיים, הסכם הפשרה הסופי חל על כל הטוענים לזכויות חכירה, לרבות המערערת. זאת ועוד, הימנעותם של המשיבים מליידע את המערער הפרה את חובת ההגינות ותום הלב. כפועל יוצא, זכאי המערער לפטור מדמי היוון בגין שליש ושני שלישים מיחידות הדיור בחלקתו, בנוסף לפטור שכבר ניתן בגין יחידת דיור אחת. על המשיבים, אשר ניצלו את כל ארבעת הפטורים הראשוניים, לשפות את המערערת בגין עלות של שני שלישים מיחידת דיור אחת. השופט רובינשטיין והשופט פוגלמן הסכימו עם החלטתו של השופט עמית. המשיבים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, והערעור הנגדי של המשיבים נדחה.