ע"א 2976/03

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורם של הנתבעים (המערערים) בדבר הפיצוי שחויבו לשלם לתובעת (המשיבה) בגין אי עמידה בהתחייבותם על פי חוזה השכירות. הנתבעים טענו כי התובע יכול היה להקטין את נזקיהם על ידי מציאת שוכר חדש, אך לא עשה כן. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם וכי התובע עשה מאמצים למצוא שוכר חדש. לפיכך, סירובה של התובעת להתקשר בחוזה שכירות חדש שאינו כלכלי היה סביר. הנתבעים חויבו לשלם דמי שכירות עבור חודשי החזקתם בנכס, שחושבו בשיטה הרבעונית הקבועה בהסכם השכירות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט פסק גם בעניין ריבית הפיגור, והסכים עם בית משפט קמא כי השיעור החוזי המוסכם עומד בעינו, שכן הנתבעים לא הביאו ראיות לכך שלא התקיים קשר סביר לנזק הצפוי. באשר לארנונה, הסכים בית המשפט עם הנתבעים כי התובעת אינה זכאית להחזר מאחר והם לא שילמו את המסים בעצמם. פסק הדין מתייחס גם להודעת צד ג' שהגישו הנתבעים נגד שני המשיבים, המאשרת כי התקיימו יחסי שכירות ומורה למשיבים 2 ו-3 לשפות את הנתבעים בשיעור של 40% מהפיצוי שחויבו לשלם לתובע. השופט שבח חלק על כך, סבר כי התובעים לא הצליחו להקטין את נזקיהם והציע הפחתה נוספת של 12 חודשי שכירות מהפיצוי.