ת"א 81650-01-19

תקציר

התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעים, בטענה כי חלתה בשחפת מחולה שאושפזה באותו חדר עם אמה בבית החולים הנתבעים. היא טענה כי הנאשמים היו מודעים לתסמינים של המטופל האחר, אך לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים, כגון בידוד המטופל ווידוא שהצוות וחולים אחרים עוטים מסכות. כתוצאה מכך, לטענתה, נגרמו לה נזקים שונים. השופט פתח בהתייחסות לנטל ההוכחה. הם העבירו את הנטל לנתבעים משום שהתובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה בשל הימנעותם של הנתבעים מלהציג מסמכים רפואיים רלוונטיים או עדויות עדים. השופט מצא כי גרסת התובע לאירועים משכנעת יותר. הם הגיעו למסקנה כי הנאשמים לא נקטו באמצעי זהירות נאותים, לא הורו על בידוד מיידי ולא הקפידו על שימוש במסכות, למרות הנתונים הידועים של החולה המעלים חשד לשחפת. באשר לקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע לבין הדבקתו של התובע, קיבלה השופטת את דעתו של פרופ' פרוכטר בעניין פרופ' מוזס. הם נימקו זאת בכך שתוצאת בדיקת העור החיובית של התובעת ובדיקת קוונטיפרון הצביעו על זיהום לאחרונה, למרות טענתו של פרופ' מוזס כי הם הראו חשיפה בעבר. השופטת ציינה כי השתלשלות האירועים, יחד עם עדותה המהימנה של התובעת, הצביעו על כך שחשיפתה לחולה השחפת בחדר בית החולים הייתה מקור ההדבקה שלה. במעבר לסוגיית הנכות, קבעה השופטת כי התובע לא סבל מנכות קבועה כתוצאה מהזיהום. הם הסכימו עם הערכתו של פרופ' פרוכטר כי הסיכון של התובעת לפתח שחפת פעילה לאורך חייה היה סביב 10%, במיוחד בשנים הראשונות, אך ציינו כי סיכון זה פחת משמעותית לאחר שבע שנים. בגין נזקיה הנתבעים של התובעת, פסק לה השופט 2,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות, כולל הוצאות נסיעה, ו-40,000 ₪ עבור כאב וסבל, בהתחשב בהיעדר נכות לצמיתות וסיכוייה של התובעת לחלות בשחפת פעילה נמוכים. כמו כן פסק השופט לתובע 12,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ו-18,000 ₪ הוצאות משפט, שישולמו על ידי הנתבעים בתוך 30 יום. ככלל, התביעה התקבלה באופן חלקי, והנתבעים חויבו לפצות את התובע בסכום של 42,000 ₪, עם אפשרות לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.