ע"א 1325-02-17

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך שכירות מוגנת שהחל בשנת 2012 וסובב סביב פינוי בהוראת בית המשפט והפעולות שנקטו המערערים בעקבותיו. המשיבים, שהיו דיירים, הסכימו לפנות את דירתם תמורת דמי מפתח שייקבעו על ידי שמאי שמונה על ידי בית המשפט. המערערים, שהיו ככל הנראה בעלי הנכס, בחרו לקבל את הפינוי ולא הביעו התנגדות במהלך הליך השמאות. במקום זאת, הם שלחו שאלות לשמאי, שהפנה אותם בחזרה לבית המשפט. פסק הדין בוצע, הדירה פונתה והמשיבים קיבלו את שכר הטרחה שנקבע. שנים לאחר מכן, לאחר שלא צלחו הליכים נגד השמאי בשלוש ערכאות, ניסו המערערים לפתוח בהליכים חדשים, הפעם נגד המשיבים, למרות שלא הייתה כל טענה נגדם בעניין השמאות. בית המשפט לא מצא עילה לפתוח מחדש את הסכסוך, תוך שהוא מדגיש את עקרון סופיות ההליכים ואת חוסר תום הלב של המערערים בהתנהלותם. המערערים נמנעו מלגלות את התנגדותם בפני המשיבים ובמקום זאת בחרו לנקוט בדרך אחרת שהיטיבה עמם. השופטים הסכימו כי יש לדחות את הערעור, תוך שהם מדגישים כי המערערים החמיצו את ההזדמנות לתביעתם וכי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא לגופו של עניין. כמו כן, חויבו המערערים לשלם את שכר טרחת עורך דינם של המשיבים, והערבות הבנקאית תועבר למשיבים כפיצוי.