ב"ל 24851-01-22

תקציר

התובעת, הסובלת מבעיות נפשיות בעקבות אירוע בפברואר 2016, תבעה מהמוסד לביטוח לאומי נתבעת גובה גבוה יותר של קצבה מיוחדת מזה שהוקצה לה. רמה א' של הקצבה המיוחדת, לה ניתנה התובעת, מיועדת למי שזקוק לסיוע קל בפעולות היום יום או להשגחה מזדמנת, והתובעת טענה כי היא זקוקה להשגחה וסיוע מיותרים, המצדיקים רמות ב' או ג'. השופט דחה את התביעה לאחר בחינה מעמיקה של הראיות והעדויות. הם מצאו כי החלטת הנתבע הייתה סבירה וכי טענות התובע בדבר הרחבת התביעה אינן משכנעות. היה רושם של הגזמה בתיאור מגבלותיה של התובעת, שלא עלה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות ולא התיישר עם התנהגותה בפועל, כפי שנראתה בצילומים וכפי שהוכרה על ידי התובעת עצמה במהלך עדותה. התובעת לא הציגה עדים או ראיות רלוונטיים לתמיכה בטענותיה, אשר פעלו נגדה. השופטת הסכימה עם פרשנותה של הנתבעת לתקנות וקבעה כי התובעת לא עמדה בתנאים לרמות ב' או ג'. בפרט, היא לא נזקקה לסיוע או להשגחה במידה הנתבעת, ולא הוכח חוסר יכולתה להשתמש בתחבורה ציבורית. מאחר שמדובר בהליך חברתי, לא נפסקו הוצאות, ולתובע ניתנה זכות ערעור על ההחלטה.