ע"א 288/71

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בדירה בבעלות משותפת של בעל ואישה המעורבים כיום בענייני נישואין בלתי מוסדרים, כאשר האישה עזבה את בית הנישואין בשנת 1968 יחד עם בתם הצעירה. האישה-המערערת פנתה לבית המשפט בדרישה לחלק את הדירה שהייתה בבעלותה המשותפת עם בעלה, ואילו הבעל-המשיב טען כי בית המשפט אינו יכול להורות על מכירת הדירה מאחר והיא פנויה לפי הוראות חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955. האישה טענה כי חלקה בדירה הוא הסגת גבול מצד בעלה וכי ההגנה שמקנה חוק הגנת הדייר אינה חלה עליו. היא גם הפנתה לסעיף 8א לאותו חוק, שלטענתה שלל את הגנת הבעל. בית משפט השלום דחה את טענות האישה ותחת זאת אישר את הגנת הבעל, תוך שהוא מצטט את סעיף 43 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 התומך בקיום שותפות בנסיבות מסוימות. האישה ערערה על החלטה זו בבית המשפט המחוזי, שהסכים חלקית עם פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר, ודחה את פרשנות סעיף 43 לחוק המקרקעין אך אישר את תחולת סעיף 30(א) לחוק הגנת הדייר. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לראות את הדירה כתפוסה בעת המכירה. בית המשפט העליון, לאחר ששמע את ערעורי הצדדים, הסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי סעיף 43 לחוק המקרקעין אינו חל על מקרה זה בו מעורבים שני שותפים בלבד, וכי אין בכך כדי לבטל את ההגנה שמקנה סעיף 30(א) לאותו חוק. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הבעל לא היה מסיג גבול, ולכן יש לראות את הדירה כתפוסה בעת מכירתה. פסק הדין הדגיש את זכויותיהם של שני הצדדים, ובסופו של דבר דחה את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.