רע"א 3299/13

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על בעלות בקרקע והסכמה. המשיב הגיש במקור תביעה לבית משפט השלום להוצאת ידו של המבקש מחלקת קרקע שנבנתה לכאורה עליה ללא רשות. המבקשת טענה כי המשיבה הסכימה לשימוש שלהם במקרקעין, במשתמע בהתנהגותה, וגם במפורש. בית משפט השלום פסק לטובת המשיב והורה למבקש לערער לבית המשפט המחוזי. במסגרת ערעור זה ניסה המבקש להביא ראיות חדשות בדמות פסק דין מהליך נפרד (ת"א 1245/91) אשר לטענתם מכיל את הסכמתו המפורשת של המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להוסיף ראיה זו, בנימוק של שקידתו הסבירה של המבקש בגילויה קודם לכן, והשינוי באסטרטגיית ההגנה של המבקש. דחייה זו הניעה את המבקש לפנות לבית המשפט העליון, בטענה כי הראיות לא הוצגו מחמת תום לב ויש לקבלן, שכן הדבר משפיע באופן מהותי על עניינם. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והסכים כי המבקש היה צריך להיות מודע לראיות קודם לכן וכי אופי ההגנה שלהם השתנה באופן משמעותי בין שתי הערכאות. פסק הדין מחזק את העיקרון המשפטי הכללי לפיו אין לקבל ראיות חדשות בשלב הערעור, במיוחד כאשר למבקש היו הזדמנויות להשמיע אותן בשלב מוקדם יותר של ההליך ולעניין הנדון השפעה משמעותית על תוצאת התיק.