עע"מ 1775/20

תקציר

במקרה הנדון, הגיע בית המשפט למסקנה חלקית לקבל ערעור בעניין הסרת שלטי מחאה ומבנים שהציב המערער בסמוך לביתו של נבחר ציבור, ובפרט לבית הנשיא. השלטים, במסגרת משמרת מחאה, נתלו בשטח פרטי בהסכמת הבעלים. בית המשפט בחן זאת לאור הזכות לחופש הביטוי וההתאספות, וקבע כי זכויות חוקתיות אלה הוגבלו שלא לצורך בצו ההסרה של העירייה מכוח הסמכות הנטענת בחוקי עזר מקומיים. בית המשפט קבע כי פעולות העירייה אינן סבירות או מידתיות, שכן הן אינן מאזנות בין הזכות להפגין לבין הצורך לשמור על הסדר הציבורי. החוקים פורשו באופן שגוי, שכן הם נועדו למנוע מכשולים פיזיים, לא לטפל בבעיות אסתטיות, ולא הצדיקו עילה מספקת להסרת השלטים או המבנים כמו ביתנים, החיוניים לשימור נוכחות המחאה. בית המשפט הדגיש כי חופש הביטוי, ובפרט הביטוי הפוליטי, תופס מקום משמעותי בחברות דמוקרטיות, והדגיש את יסוד המידתיות במשפט המינהלי תוך בחינת סמכותה והתנהלותה של העירייה. כתוצאה מכך, הערר הצליח בנושא שלטי המחאה, אך נכשל בנוגע לכללי החניה לכלי רכב, שחייבו עמידה במגבלות החניה שנקבעו בשילוט העירוני. ההחלטה הדגישה את העובדה שלמרות שהפגנות ולוגיסטיקה שלהן, כמו שלטים, טומנים בחובם פוטנציאל למטרד ציבורי, יש לשקול היטב היבטים אלה אל מול זכות המחאה, שהיא יסוד במעורבות דמוקרטית. פסק הדין מציע ניתוח מפורט של המסגרת המשפטית, תוך שימת דגש על ריסון שיפוטי והצורך בגיבוי סטטוטורי מפורש בעת הגבלת זכויות חוקתיות, תוך קריאה לתיקוני חקיקה אפשריים לשם הבהרה בסכסוכים דומים בעתיד.