עב"ל 231/99

תקציר

המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת שהתיר למשיב להוון את קצבת הנכות שלו מבלי לעבור בדיקה רפואית כפי שביקש המכון. המכון טען כי פרשנותו של בית המשפט לחוק הרלוונטי היא בלתי סבירה בעליל. החוק מאפשר למוסד לשלם לנכה מענק חד פעמי במקום קצבה בהסכמת הנכה, בתנאי שהמענק ישמש לפרנסתו. למכון שיקול דעת לאשר או לדחות בקשות להיוון והוא רשאי לפקח על הוצאות המענק. הערעור נסב סביב פרשנות תקנה 37, המאפשרת למכון לבקש בדיקה חוזרת של מצבו של נכה מדי חצי שנה, והוראה פנימית המחייבת בדיקה רפואית חדשה בכל מקרה של בקשה להיוון. בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 37 אינה תלויה בהליך ההיוון וכי הוראת המכון חרגה מסמכותו. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שההנחיה הפנימית של המכון אינה מחייבת מבחינה משפטית ואינה יכולה לשלול מבעלי התפקידים במכון את שיקול דעתם, למכון אכן הייתה סמכות להורות לעובדיו לשקול האם יש צורך בבדיקה מחודשת במקרים של היוון. בית המשפט הדגיש כי תפקידו של המכון הוא לבחון היטב כל בקשה ולשקול את הסיכונים והתועלות הפוטנציאליים של ההיוון, כדי להבטיח שהנכה לא יהפוך לנטל חברתי. הודגש כי למכון שמורה הזכות לבקש בדיקה רפואית לפי תקנה 37 לפי שיקול דעתו, אם כי אין זו חובה. על בעלי התפקידים להפעיל את שיקול דעתם בהחלטה אם להפעיל את תקנה 37, תוך התחשבות במצבו הבריאותי, ביכולותיו התעסוקתיות ובמצבו האישי. הערעור התקבל, ובית המשפט הציע כי אם המכון יחליט על בדיקה רפואית חדשה, יש לערוך אותה בעיר שאינה מקום מגוריו של המשיב.