ב"ל 28462-02-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של פסק הדין בעניין שירה אופק נגד המוסד לביטוח לאומי** **מבוא** פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע עוסק בתביעתה של התובעת, שירה אופק, להכיר באירוע מוחי שפקד אותה ביום 20.4.2016 כ"פגיעה בעבודה" על פי חוק הביטוח הלאומי. התובעת טוענת כי האירוע המוחי נגרם עקב אירוע חריג שאירע בסביבת עבודתה, בעוד הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, דחה את תביעתה מכיוון שלא הוכח כי ארע אירוע תאונתי בעבודה שגרם לאירוע המוחי, וכי מחלתה נובעת מתהליך טבעי שאינו קשור לעבודה. **הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים** התובעת, מתכנתת בחברת מל"ם, הוצבה בפרויקט הרכבת הקלה בחברת נת"ע. לטענתה, עובדת אחרת בפרויקט (מתאמת) החלה לקיים פגישות בנוגע לתחום אחריותה של התובעת מבלי לשתף אותה, דבר שהוביל לכך שגורמים אחרים בפרויקט סירבו להיפגש עמה. התובעת פנתה למנהליה ולמנהל הפרויקט בעניין. ביום 20.4.2016, במהלך שיחה עם מנהלתה, גברת מרים טלבי, אודות הקושי שהציפה, חשה התובעת בכאב חד, התמוטטה ואובחנה כסובלת מאירוע מוחי. התובעת טוענת כי השיחה עם גברת טלבי הייתה חריגה ובלתי שגרתית, כי ציפתה לקבל גיבוי, אך הרגישה כי הדברים אינם מבשרים טובות, דבר שהוביל לחרדה עזה ולפגיעתה. היא מדגישה את חשיבות השיחה כאירוע חריג, ומבקשת כי אף אם קיים ספק, יועבר עניין הקשר הסיבתי למומחה רפואי. הנתבע טוען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר (מעל 7 שנים ממועד האירוע) וכי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה. לטענתו, לכל היותר מדובר במתח מתמשך, ופגישתה עם גברת טלבי נועדה לבחון את טענותיה ללחץ, ולא היה גורם חיצוני שהלין על עבודתה. **המצב המשפטי והעקרונות המנחים** 1. **הגדרת "תאונת עבודה"**: סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "תאונת עבודה" כתאונה שארעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". הפסיקה קבעה כי על מנת שתאונה תוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומם של שני יסודות: **גורם** (אירוע תאונתי) ו**נזק** (חבלה). התובע נושא בנטל ההוכחה להוכיח את קיומו של אירוע חריג ("תאונה"). 2. **הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה**: הפסיקה מכירה בכך שאוטם מוחי (כמו אוטם שריר הלב) אינו מתרחש ללא רקע תחלואתי קיים. על מנת להכיר בו כתאונת עבודה, יש להוכיח כי **"אירוע חריג"** פיזי או נפשי אירע בסמוך לאירוע המוחי. 3. **מבחן "האירוע החריג"**: מבחן זה נקבע להקלת נטל ההוכחה על המבוטח. נדרשת "ראשית ראיה" כי אירע אירוע שניתן לראותו ככרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, ועלול לגרום לבוא האוטם או להחישו. מדובר באירוע "חריג" ביחס לנהוג והרגיל במקום העבודה. אם לא הוכח שהאירוע היה חריג, התביעה תידחה אף מבלי להיזקק לחוות דעת מומחה. 4. **תנאים להכרה באוטם מוחי כתאונת עבודה (על פי פרשת משה סידה)**: * **א. קרות מאורע אובייקטיבי**: יש להוכיח אירוע הניתן לאיתור בזמן ובמקום. * **ב. חריגות האירוע**: יש להוכיח כי האירוע היה חריג מבחינת דחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. * **ג. קשר סיבתי בין המאורע לדחק**: יש להוכיח שהמאורע החיצוני גרם לדחק הנפשי. * **ד. סבירות של מעל 50%**: גרסת התובע לגבי דחק נפשי הנגרם מעבודה צריכה להתקיים בסבירות העולה על 50%. 5. **משקל לאנמנזה רפואית**: הפסיקה (פרשת הירשהורן) קובעת כי יש לתת משקל מיוחד לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי רופאים, שכן יש להניח שהחולה ימסור עובדות נכונות. רישומים רפואיים עשויים להעיד על התרחשות האירוע ומידת חריגותו. 6. **הבחינה הסובייקטיבית**: בעוד שההלכה מכירה בחשיבות התחושה הסובייקטיבית של העובד (כגון תחושת לחץ או זעם), נקבע כי גם בחינה סובייקטיבית של התרגזות חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירת המערער כי התרגז התרגזות חריגה (פרשת פלבסקי). **הכרעת בית הדין ועקרונות משפטיים שהופעלו** 1. **היעדר הוכחת אירוע חריג**: בית הדין קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה, ובפרט, את קיומו של "אירוע מיוחד" או "חריג". * **סתירות בגרסאות התובעת**: בית הדין מצביע על סתירות בין גרסת התובעת בתצהירה, בחקירתה הנגדית ובסיכומיה, בנוגע לתוכן דבריה של גברת טלבי והבנת התובעת את הדברים. הדבר פוגע במהימנות גרסתה. * **גרסת עדות המנהלת**: עדותה של גברת טלבי, שסותרת את טענות התובעת בדבר טענות נגדה מצד גורמים בפרויקט, תומכת במסקנת בית הדין. גברת טלבי העידה כי לא היו תלונות על התובעת, כי היו שבעי רצון מעבודתה, וכי היא עצמה לא הספיקה לומר דבר לפני שהתובעת התמוטטה. * **הערכת "האירוע"**: בית הדין קובע כי לא היה כל אירוע שניתן לומר לגביו שהוא מיוחד או חריג. הרגשותיה של התובעת, כפי שעלו מעדותה, היו קיימים לאורך זמן ולא היו להם הצדקה עובדתית. * **מתח מתמשך אינו פגיעה בעבודה**: בית הדין מאמץ את ההלכה הפסוקה כי מתח מתמשך כשלעצמו אינו עולה כדי יסוד לפגיעה בעבודה. התובעת עצמה הייתה מודעת לכך וניסתה לאתר "אירוע חריג" סמוך למועד האירוע המוחי. 2. **חשיבות הרישומים הרפואיים**: * **היעדר אזכור האירוע**: בית הדין מוצא כי ברישומים הרפואיים של התובעת בסמוך לאירוע המוחי, היא לא ציינה דבר בנוגע לקושי בעבודתה או לאירוע בעבודה. על אף שבית הדין מיחס משקל מופחת לאנמנזה זו לאור מצבה הרפואי של התובעת בעת הגעתה לבית החולים, הוא כן נותן משקל רב לכך ש**במשך תקופה ארוכה** לאחר מכן, התובעת לא מציינת דבר לעניין אירוע בעבודה. הדבר מעלה ספק אם היא עצמה חשבה שאכן התרחש אירוע מיוחד. * **פנייה לקבלת סיוע נפשי קודם**: בית הדין מציין כי הרישומים הרפואיים מעלים כי **עוד קודם** למתח המתואר על ידי התובעת, היא פנתה לקבלת סיוע נפשי, דבר שיכול לרמז על קיומם של קשיים אישיים שאינם קשורים בהכרח לעבודה. 3. **שיהוי בהגשת התביעה**: בית הדין מוסיף, כי מעבר לגופו של עניין, מועד הגשת התביעה, בשיהוי ניכר (מעל 7 שנים), פועל לחובת התובעת ומעיד גם הוא כנגד מהימנות גרסתה ויכולת הנתבע לבחון את התביעה בזמן אמת. **חידושים ונקודות לדיון** * **החלת מבחן "האירוע החריג"**: פסק הדין מיישם בצורה ברורה את מבחן "האירוע החריג" כמצריך הוכחה של מאמץ מיוחד או דחק נפשי בלתי רגיל, וכי התובע נושא בנטל ההוכחה לכך. * **הצורך בראיות אובייקטיביות לתחושה סובייקטיבית**: בית הדין מדגיש כי גם תחושה סובייקטיבית של עובד (כמו חרדה או זעם) דורשת גיבוי בראיות אובייקטיביות, ולא די באמירה עצמית על קיום תחושה זו. * **חשיבות המשולש: גרסת התובעת – עדות עד – רישומים רפואיים**: פסק הדין מדגים כיצד בית הדין שוקל את כלל הראיות: מהימנות גרסת התובעת, התאמתה או סתירתה על ידי עדות עד, והתאמתה או היעדרה של תמיכה ברישומים הרפואיים. * **השפעת השיהוי על מהימנות**: בית הדין מוסיף את השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה כגורם שמחזק את המסקנה בדבר היעדר הוכחת אירוע חריג, וזאת גם אם לא היה נעשה בו שימוש מלא כטענת התיישנות. **סיכום** בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה של התובעת להכיר באירוע המוחי כפגיעה בעבודה. המסקנה המרכזית היא כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אירע אירוע חריג בעבודתה, כנדרש על פי הפסיקה להכרה באוטם מוחי כתוצאה מתאונת עבודה. בית הדין התבסס על סתירות בגרסת התובעת, היעדר תמיכה בגרסתה מעדות העדה מטעם התובעת, והעובדה שהרישומים הרפואיים לא תמכו בטענתה לאירוע חריג, תוך שהוא שם דגש על היעדר אזכור האירוע במשך תקופה ממושכת. בנוסף, השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה אף הוא נלקח בחשבון.