ע"א 11172/05

תקציר

במקרה דנן, הגיע בית המשפט למסקנה כי מעשיו של המשיב, אשר גרמו לנזקי הגוף של המערער, היו מוצדקים תחת הגנה עצמית כאמור בסעיף 24(1). משכך, נדחה ערעורו של המערער נגד המשיב. החלטה זו שללה את הצורך לבחון את סעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין, שעניינם זכאותה של המערערת לפיצויים מחמת אשמה. זאת ועוד, כל טענה לאחריות שילוחית כלפי המדינה בגין מעשיו של המשיב כלוחם צה"ל נדחתה מאחר שהמערער קיבל, אם כי בחוסר רצון, את העדויות המצדיקות את החזקת הנשק בידי המשיב. קבלה זו מנעה מהמערערת לערער בהמשך על אחריותה הישירה של המדינה. ערכאת הערעור הדגישה כי אין להציג טיעונים משפטיים חדשים בערעור אלא אם הם מבוססים על עובדות שאינן שנויות במחלוקת ואינם מהווים שינוי מהותי באסטרטגיה המשפטית. לעניין ההוצאות, אישר בית המשפט את החלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים, תוך שהוא מציין את נסיבותיו הייחודיות ומורכבותו של התיק, שהיה כרוך בשאלות של הגנה עצמית ומעשיו של המשיב השלובים בסוגיות רחבות יותר. החלטה זו שיקפה חוסר רצון להעניש כלכלית מי מהצדדים נוכח אופיו המורכב של התיק והיעדר טעות פרוצדורלית ברורה של בית המשפט קמא. בסופו של דבר, אישר בית המשפט הן את דחייתו המקורית של בית משפט קמא את הערעור והן את ערעורו הנגדי של המשיב בעניין ההוצאות, תוך הכרה במורכבויות ובמאפיינים הכרוכים בכך, ותוך הדגשת זהירות במצבים דומים בעתיד כדי להימנע משימוש לרעה פוטנציאלי בטענות הגנה עצמית.