ע"ו 9278-05-10

תקציר

מדובר בפסק דין שדן בערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המערערת, ילידת 1928 בלוב, הגישה תביעה להטבות לפי החוק בשנת 2001, ופירטה את התלאות שחוותה משפחתה במהלך מלחמת העולם השנייה בעת שהתגוררה בלוב. עם זאת, ההחלטה לדחות את תביעתה בשנת 2002 לא נמסרה לה בדואר רשום כנדרש בחוק, ולכן תקופת הערעור לא החלה. עיקר המחלוקת נסובה סביב מועד תחילת ההכרה של המערערת בהטבות, שוועדת הערר קבעה כמועד עדותה בערעור נפרד של אחותה, ובכך שללה את הגמלאות שלה במשך כ-10 שנים. המערערת טענה כי ההכרה צריכה להתחיל מהמועד בו הוגשה תביעתה לראשונה. בפסק הדין, שניתן לטובת המערערת, מודגש כי תביעתה לא נדחתה כראוי בשל היעדר תקשורת דואר רשום, וכי די היה בתביעתה הראשונית ובהודעתה המאוחרת יותר בשנת 2001 כדי לגלות עילת תביעה המבוססת על פחד במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר קיבלה חיזוק נוסף בעדותה משנת 2010. לפיכך, החלטת ועדת הערר מתבטלת, והכרתה של המערערת לפי החוק תחל מיום הגשת תביעתה, 1.1.2001. פסק הדין גם מבדיל את המקרה הנוכחי מפסיקה קודמת בעניין אמיל בר, שם הנסיבות היו שונות, ומדגיש כי יש לראות את טענת המערער כאילו הוגש עליה ערעור מיד לאחר החלטת הדחייה, שלא נמסרה כראוי. פסק הדין מסתיים ללא צו להוצאות, והדרישה למסור העתקים מפסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום, יחד עם החזרת תיק הוועדה לבא כוח המשיב.