ע"א 6744/20

תקציר

פסק הדין עוסק בסוגיה המורכבת של פיצוי בגין אובדן דמי חכירה בגין הפקעת מקרקעין בישראל, בעיקר מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות שבוטל. בעקבות שינויי חקיקה בשנת 2010 ופסקי דין שבאו בעקבותיהם, הוגשו תביעות רבות לפיצויים, בהתבסס על מסלול דמי החכירה האבודים שאבד עליו הכלח. בית המשפט הדגיש את הצורך לפתור תביעות מסוג זה ביעילות בשל המספר המשמעותי שהוגשו לאחר פסק דין ארידור. הסוגיות העיקריות שנדונו כללו קביעת שיעורי תשואה הולמים לקרקע שהופקעה, הבחנה בין קרקע המיועדת למגורים לעומת קרקע חקלאית והרלוונטיות של שיעורי החכירה שנקבעו על ידי רשות מקרקעי ישראל. דונם הקרקע הראשון, המיועד בדרך כלל למגורים, נחשב ראוי לשיעור תשואה של 5%, בהתאם לנוהלי החכירה של רמ"י לקרקע עירונית, ואילו שאר החלקות, המיועדות לחקלאות, הצדיקו תשואה של 3.25% בשל היעדר נתוני השוואה משמעותיים. בית המשפט בחר להבטיח יציבות וודאות על פני דיוק ממצה, תוך התחשבות בהיעדר נתונים ובהקשר ההיסטורי של הקרקעות. בנוסף, נקבע שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 15% מהפיצוי שנפסק כדי להכיר במורכבות ניהול תיקים מסוג זה. פסק הדין התייחס גם לדוקטרינת ההשתק השיפוטי, וקבע כי היא אינה ישימה במקרה זה ואיפשר את שינוי עמדת המדינה ביחס לשיעורי הפיצויים, תוך הדגשה כי שינוי זה היה צריך להיות מוצדק יותר. פסק דין דק זה נועד להקל על פתרונן הסופי של מספר רב של תביעות הפקעה תלויות ועומדות במסגרת משפטית ברורה ויציבה.