ד"נ 18/86

תקציר

הכרעת הדין האמורה עניינה בעותר שהואשם לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש. פסק דינו הראשוני של בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי אין למצות את הדין עם העותר, אך בא כוח העותר ביקש את המשך ההליכים כדי לקבוע אם העותר ביצע את העבירה. משהודיע הסניגור כי העותר לא יעיד ולא יציג עדים, ניתח בית המשפט המחוזי את חומר הראיות וקבע כי לא התקיימו התנאים להמשך המשפט לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. העותר ערער לבית המשפט העליון וטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהערכת הראיות. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והדגיש כי יש לראות את ההליך כמכלול וכי חוסר יכולתו של העותר לעמוד לדין מגביל את אופי ההליך. לדברי בית המשפט, במקרים כאלה ההליכים בדרך כלל נעצרים, ורק הסניגור או בית המשפט יכולים לבקש המשך לקביעת האשמה. בית המשפט הסביר כי מדובר בהליכים ייחודיים וכי חוסר יכולתו של הנתבע להשתתף פוגע באופן מלא בטוהר ההליך. משכך, קבע המחוקק קווים מנחים ספציפיים להכרעות פרוצדורליות ולהערכת ראיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי מאחר שהיו די ראיות נסיבתיות נגד העותר, ובהינתן שההגנה לא הציגה ראיות, ראוי היה שהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את ההליכים ללא בירור מלא של האשמה. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר ודחה את הבקשה לדיון נוסף.