דב"ע נו/275 - 0

תקציר

במרכזה של הפרשה עומדת תביעתה של המערערת לקצבת ילדים ולדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. המערער, שוטר לשעבר במשטרת ישראל, טען כי הוא תושב ירושלים, דבר המזכה אותו בהטבות. אולם, המשיב (המוסד לביטוח לאומי) דחה את בקשתו, בקובעו כי הוא מתגורר מחוץ לגבולות ירושלים, בשכונת שיח' סעד. השאלה העומדת על הפרק היא האם המערער הוא אכן תושב ישראל, תנאי מוקדם להטבות שהוא מבקש. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענת המערער, והביא אותו לערער על ההחלטה. הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי טעו בקביעתם כי אינו תושב ישראל, תוך הדגשה כי הוא מתגורר בג'בל מוכבר, ומציג נימוקים לעדויות הסותרות לכאורה של עדיו. בתוך כך, המשיב מקיים את החלטת בית המשפט המחוזי ומדגיש כי היא מבוססת על ראיות מהימנות, לרבות עדויות של בני משפחתו של המערער, המצביעות על כך שהוא מתגורר בשיח' סעד. המסגרת החוקית לקביעת תושבות בישראל, כפי שהותוותה בחוק הביטוח הלאומי, מגדירה תושב כמי שמקום מגוריו הרגיל הוא בשטח המדינה. פסקי דין קודמים קבעו כי התושבות נקבעת על פי זיקתו וזיקתו של אדם למקום, המציין אותו כביתו, ולא כמקום מגורים ארעי. נטל ההוכחה מוטל על המערער, אשר עליו לשכנע את בית המשפט כי הוא אכן מתגורר בישראל. בית המשפט, בהסכמה עם המשיב, מייחס משקל משמעותי לעדויותיהם של עדי המערער, ובפרט אלה שמסרו דברים לחוקר המוסד. אמירות אלה מציבות באופן עקבי את מקום מגוריו של המערער מחוץ לירושלים, בשיח' סעד. בית המשפט מוצא עדויות אלה אמינות יותר מטענות המערער, במיוחד בהתחשב ברושם שהותירו העדים ובדברי החוקר. בנוסף, העובדה שילדי המערערת לומדים בבית ספר בירושלים אינה נתפסת כגורם מכריע, שכן שליחת ילדים לבית ספר במקום אחר אינה מוכיחה תושבות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, שכן בית המשפט מסכים לקביעת בית המשפט המחוזי כי המערער אינו תושב ישראל. מהראיות שהוצגו, ובעיקר מדברי משפחתו של המערער, עולה כי הוא מתגורר בשכונת שיח' סעד ולא בירושלים. בית המשפט מדגיש כי התושבות, ולא מקום הלימודים של ילדיו, היא הגורם המכריע בזכאות לגמלה. לפיכך, תביעת המערערת לקצבת ילדים ולדמי אבטלה נדחית.