בג"צ 518/78

תקציר

בג"ץ דן בעתירה שעניינה פרשנות תקנה 264(א) לתקנות התעבורה, המסמיכה את רשות הרישוי לשלול רישיון של מורה נהיגה אם הבעלים עבר עבירות מסוימות. בית המשפט קבע כי התקנה מחייבת הרשעה פלילית כראיה לעבירה לפני שניתן יהיה לשלול את הרישיון. פרשנות זו, המבוססת על משמעותה הפשוטה של התקנה, נתמכת בהשוואות לתקנות אחרות המציינות במפורש הרשעה פלילית כתנאי סף. לרשויות המנהליות יש סמכויות ביטול או ענישה בחוקים שונים, בין אם בעקבות הרשעה ובין אם בהתבסס על תנאים מסוימים. תקנה 264(א) היא הכלאה של שתי הגישות, וקובעת כי הרשות רשאית לבטל רישיון אם הבעלים "עבר עבירה". בית המשפט מצא כי המונח "עבירה" משמעו הרשעה, במיוחד כאשר לגורמים מנהליים אין סמכות לברר את העובדות או להעיד. בנוסף, ההתייחסות של התקנה ל"גזר דין" מרמזת על הרשעה פלילית. פסקי הדין שצוטטו על ידי המשיבים, שהתירו ענישה מינהלית ללא הרשעה פלילית, התבססו על הוראות חקיקה שונות. בית המשפט הדגיש את חומרת שלילת הרישיון ואת הצורך בזהירות כאשר היא קודמת לדיון פלילי. לרשות הרישוי אין את המומחיות לקבוע אם בוצעה עבירה ובמקום זאת יש לברר זאת בבית משפט. יתר על כן, הודאה במשטרה, כמו במקרה זה, אינה יכולה להחליף הרשעה כראיה תקפה. אף שפרשנות זו עלולה לגרום לעיכובים בשלילת רישיונות פסולים, הדגיש בית המשפט כי מחוקק המשנה יכול להתייחס לסוגיה זו. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתן לפרש באופן סביר את תקנה 264(א) רק כמחייבת הרשעה פלילית בגין שלילת רישיון והפך את הצו המותנה למוחלט.