ע"א 478/75

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון ערער המערער על החלטת בית המשפט המחוזי שהתירה את מימוש שיק שמשכו לטובת חברת "שניר", שהוקצה מאוחר יותר למשיב. הצ'ק, שנועד לשמש כביטחון, כלל הוראות לפיהן ניתן לפרוע אותו בתשלומים. המערערת טענה כי "שניר" לא עמדה בהתחייבויותיה החוזיות, בטענה לפגמים בסחורה, אי תמורה חלקית ואישור לא ראוי של השיק. בית המשפט ציין כי בדרך כלל, שיקים מתפקדים כמו כסף, והשגות על תמורה צריכות להתייחס לסכום קצוב, דבר שלא נצפה כאן. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי אדם החותם בשם מסחרי דינו כאילו חתם בשמו, תוך החלת סעיף 22(ב) לפקודת השטרות. נקבע כי חרף טענות המערערת, השיק בוצע כדין שכן לא היה איסור מהותי על העברתו, ולא היו די ראיות או הסכמה מפורשת השוללת זאת. בית המשפט הכיר בכך שהמערערת לא ביקשה תשלומים והדגיש את היעדר העילה המשפטית לטענת הגנה. לפיכך נדחה הערעור, תוך שהוא מאשר את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר ומטיל הוצאות על המערער.