רע"א 1496/02

תקציר

השאלה שהוצגה בפני בית המשפט הייתה האם גירוש יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה מעיר אחת בבולגריה לאחרת, שנעשה ללא שימוש בכוח, מהווה "שלילת חירות" כמשמעותה בחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני, ולפיכך קובע זכאות להטבות לפי החוק הישראלי לנכים מרדיפות הנאצים. המבקשים, שגורשו במסגרת תוכנית זו, טענו כי הפגיעה הקשה בחופש התנועה שלהם ובזכויות יסוד אחרות מצדיקה פיצוי. עם זאת, בית המשפט קבע כי פרשנות הדין הגרמני הרלוונטי, כפי שהיא מעוגנת בדין הישראלי, אינה תומכת בטענות המבקשים. בית המשפט מצא כי המונח "שלילת חירות" בחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני מתייחס למצבים שבהם תנועותיו של אדם הוגבלו על ידי פיקוח קבוע והדוק של שומרים חמושים. אמנם זכויותיהם של המבקשים אכן נפגעו, אך בית המשפט קבע כי היעדר ליווי חמוש בעת גירושם משמע שהוא לא התנהל בתנאים הדומים למאסר או למעצר. יתר על כן, בית המשפט ציין כי החוק לנכים מרדיפות הנאצים נועד לפצות רק את אותם אנשים שהיו זכאים לפיצוי מממשלת גרמניה, בהתאם להסכם לוקסמבורג. לפיכך, מדינת ישראל לא הייתה אחראית לתשלום הטבות לכל קורבנות רדיפות הנאצים. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי גירושם של המבקשים אינו עולה כדי שלילת חירותם, ודחה את תביעותיהם לפיצויים.