עב"ל 273/03

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם יש לראות במערער, אזרח ישראלי, תושב ישראל לצורך קבלת קצבת זקנה. המערערת, שהתגוררה בעבר בישראל, עזבה את הארץ לאחר מות בעלה הראשון ונישאה לפרופסור אורח מארצות הברית. לאחר שהתגוררו בחו"ל חזרו בני הזוג לישראל. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי ("המכון") שלל את קצבתה של המערערת, בטענה שהיא אינה תושבת ו"סידרה" את המכון. בית המשפט המחוזי נעתר לכך, בהתבסס על נסיעותיו התכופות של המערער לחו"ל. אולם, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, תוך הכרה בקשריה ההדוקים של המערערת לישראל ובביקוריה התכופים בארץ. בית המשפט קיבל את העובדה שהזמנים השתנו, ותפיסת התושבות צריכה להיות גמישה, במיוחד בכל הנוגע לזכויות סוציאליות וקצבת זקנה. גם טענת המכון כי המערער רימה אותם נדחתה. בהתחשב בעברה של המערערת ובקשריה הנוכחיים לישראל, קבע בית המשפט כי נסיעותיה הקצרות לחו"ל לא ניתקו את מעמד התושבות שלה. לפיכך, הערעור התקבל, והמכון חויב לשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ולהשיב לה את הפנסיה, החל מיום 15.11.98.