בר"ע 11583-03-24

תקציר

בית הדין החליט לדחות את הערעור בעניין קביעת קשר סיבתי בין נכות יציבה לפגיעה בעבודה. המשיב טען כי ועדה רפואית מאוחרת יותר לא הייתה מוסמכת לסטות מהחלטתה המסכמת של הוועדה הקודמת באשר לקשר הסיבתי בין הקורונה לטנטון, שגרם לנכות יציבה. בית המשפט בחן פסיקות קודמות ומצא כי בדרך כלל, ועדה מאוחרת יותר לא צריכה לסתור החלטה של ועדה קודמת בעניין קשר סיבתי. עם זאת, בית המשפט הכיר בחריגים לכלל זה במקרים בהם ההחלטה הייתה בעניין נכות זמנית, או כאשר ההחלטה לא הייתה סופית או מוחלטת. במקרה זה, החלטת הוועדה בדרג א' בדבר נכות יציבה עקב טנטון הקשור לקורונה נמצאה כקביעה סופית ומוחלטת. הימנעותה של הוועדה מלנמק את החלטתה אינה שוללת את אופייה החד-משמעי, והעובדה שטרם נקבעו מוגבלויות אחרות אין פירושה שההחלטה לא הייתה סופית. לפיכך, הוועדה המאוחרת לא הורשתה לסטות מההחלטה הקודמת. זאת ועוד, שיקולי היעילות של המוסד אינם גוברים על זכותו של המשיב להכרעה חלוטה. משכך, הערר נדחה ועניינו של המשיב יוחזר לוועדה, כאשר המוסד יידרש לכסות את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.