ת"א 23140-03-21

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט את הטענות הנוגעות לזכויות שוכר בהסכם שכירות הקשור לנכס ברמת גן. ליבת הסוגיה נסובה סביב מעמד הדיירות המוגנת, שם נדחתה תביעתו העיקרית של התובע, מר דני נחום ג'ורג'י. התובע טען כי הוא דייר מוגן בנכס עסקי לאחר שבנה אותו במשותף עם המנוח, שהוכר כדייר המוגן הראשוני. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע מעולם לא הוכר רשמית על ידי העירייה כשוכר מוגן, מעמד המאפשר ביסודו זכויות מהותיות בנכס מושכר, המגביל בדרך כלל את זכויותיו של המשכיר. למרות מאמצים שונים, לרבות הסכמים וניסיונות שהעירייה תאשר את מעמדו, לא מולאו הדרישות החוקיות לדיירות מוגנת, וגם טענתו להיתר בלתי חוזר לאכלס את הנכס נדחתה. בתביעות שכנגד הוכרה הנתבעת, גב' סיגלית לביא, אלמנתו של המנוח, כמי שירשה את הזכויות הפוטנציאליות להמשך הדיירות המוגנת. עם זאת, טענתה לניהול העסק סוכלה על ידי מעשיה של התובעת, שמנעו ממנה גישה ומנעו ממנה להשתלט על המקום. העירייה, כבעלת הנכס, לא האשימה אותה רשמית בהפרת הסכם השכירות, מה שהוביל לדחיית תביעתה מטעמים פרוצדורליים, אם כי היא עדיין מחזיקה בזכות תיאורטית לשכירות בכפוף למילוי תנאים נוספים. בית המשפט הורה על פינויו של מר ג'ורג'י מהנכס, והעניק לעירייה את החזקה, שלאחר מכן תועבר לגב' לביא. תביעות הסעד הכספי כנגד שני הנתבעים נדחו, בדגש מיוחד על היעדר ראיות קונקרטיות התומכות בתביעה הכספית נגד גב' לביא. כמו כן חויבה התובעת בתשלום שכר טרחת עו"ד הן לעירייה והן לגב' לביא בשל התביעות שנדחו.