ת"א 1779-08-15

תקציר

המחלוקת נסובה סביב האחוז הראוי לגזור מערכה המשתנה של חלקת קרקע מדי שנה לצורך קביעת פיצויים בשל הפסד דמי חכירה בעקבות הפקעתה. התובעים טוענים כי התעריף צריך לעמוד על 6% בשנה, ואילו הנתבעת מציעה שיעור נמוך יותר של 1.5% לייעוד חקלאי ו-2.5% לייעוד מגורים. חוות הדעת שמינה בית המשפט תומכת בעמדת התובעים, ומציינת מספר נימוקים, ובהם התעריפים שגובה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בגין שימוש בקרקע ודמי חכירה, העומדים באופן עקבי על 5% או 6%. חוות הדעת של המומחה מתבססת גם על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, הקובעות כי פיצויים נועדו להעמיד את הצד המופקע במצב בו היה מצוי אלמלא ההפקעה, וכי 6% הוא שיעור סביר המתחשב. זאת ועוד, עמדת המומחה מתחזקת נוכח עמדתה ההיסטורית של הנתבעת במקרים אחרים, בהם טענה כי שיעור החכירה צריך לעמוד על 5%. בית המשפט מצדד בתובעים ומקבל את המלצת המומחה לשיעור שנתי של 6%, ומוצא אותה סבירה ומתיישבת עם תקדימים משפטיים קודמים. שיעור זה חל על הערך המשתנה של הקרקע מדי שנה, החל ממועד תפיסת החזקה. התובעים זכאים לפיצוי בגין הוצאות נלוות, לרבות שכר טרחת מומחה, אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין, הנקבעים על 30,000 ₪ לכל אחת מהתביעות המאוחדות. סכום הפיצוי ייקבע בהתאם לחלקם היחסי של התובעים בחלקה וישולם עם הצגת מסמכים המאמתים את זכויותיהם בקרקע. ריבית והצמדה יתווספו לסכום הפיצוי ממועד הגשת המסמך, וניכוי של 10% יבוצע כמקדמה למס רווחי הון.