רע"א 847/06

תקציר

במקרה זה, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הפך פסיקה קודמת של בית משפט השלום בעניין פיצויי פינוי לדיירים מוגנים. הדיירים התגוררו בבית משותף בבעלות חברה קבלנית (המשיבה) בבני ברק, אשר התכוונה להרוס ולבנות מחדש את הנכס. למרות פקיעת היתר הבנייה של המשיבה טרם הגשת התביעה, בית משפט השלום תמך בפינוי על בסיס הפוטנציאל לחידוש ההיתר, ופסק לדיירים פיצוי בסך 140,000 דולר. סכום זה התבסס על הערכת שווי שהעריכה את דמי המפתח ב-70,000 דולר, והצמידה אותם ל-55% מערך הבעלות בדירה, בתוספת הוצאות מעבר. המשיב ערער, ובית המשפט המחוזי מצא כי הצעות רבות לדיור חלופי מצד המשיב לא נשקלו כראוי על ידי בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי דיירים מוגנים אינם צריכים להימנע מפינוי על ידי דחיית דיור חלופי הולם בתקווה לפיצוי כספי שווה ערך לבעלות מלאה. היא התאימה את הפיצוי ל-70 אלף דולר, המשקף את שווי דמי המפתח, וצמצמה את הוצאות המעבר ל-5,000 דולר, וחייבה פינוי של 30 יום עם הנפקת ההיתר, תוך הטלת עלויות על המבקשים. הדיירים ערערו בטענה לבעיות בריאותיות ולחוסר התאמה לפיצוי עבור דיור חלופי. עם זאת, לאחר עיון בערעור ובמסמכים התומכים בו, לא מצא בית המשפט העליון עילה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, בנימוק שמערך חלופות הדיור שהציע המשיב, לרבות אפשרויות שכירות מוגנות, לא נבחנו כדין. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין זכויות שכירות מוגנות לבין ציפייה לזכויות בעלות מלאות, וציין את היעדרן של השלכות משפטיות רחבות יותר המצדיקות ערעור נוסף. הפינוי היה מותנה בקבלת היתר בנייה תקף, תוך הכרה בעיכובי העבר אך חיזוק לנכונותו הפרוצדורלית של השופט. משכך, דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור, ואישר את חובת הדיירים להתפנות בתנאים מוגדרים.