עמ"מ 2645/02

תקציר

השאלה המתעוררת בערעור זה היא מי מבין נשיאי בתי המשפט המחוזיים בישראל מוסמך לדון בעניינם של עצירים מינהליים לפי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, ובפרט לעניין דיני הרשויות המקומיות, שכן החוק אינו קובע זאת במפורש. בעוד חוקים אחרים העוסקים בהליך פלילי קובעים במפורש את הכללים הנוגעים לסמכות מקומית, חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) שותק בעניין זה. המערערת טענה, כי יש לפרש את החוק בהנחה שהוא משלב הוראות בדבר סמכות מקומית, העולות בקנה אחד עם העקרונות המיושמים בהליך הפלילי. מנגד, טענה המדינה כי היעדר הוראה מפורשת ביחס לסמכות המקומית משמעותה שאין הגבלה על סמכות זו, וכל נשיא של בית משפט מחוזי מוסמך לדון בכל תיק מעצר מנהלי. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שלתביעה שיקול דעת בבחירת סמכותו של בית המשפט, עליה להפעיל שיקול דעת זה באופן סביר, הוגן ומבוסס על טעמים מהותיים. על התביעה לאזן בין מכלול השיקולים המעורבים, בהתחשב באופיו הייחודי של המעצר המינהלי. בית המשפט הדגיש כי העיקרון הבסיסי בהגבלת יכולתה של התביעה לבחור ערכאה שיפוטית רצויה חיוני לטוהר ההליך השיפוטי. לפיכך, הכלל הוא כי החקיקה קובעת את השיוך המקומי של הערכאה השיפוטית. היעדר קביעה הוא היוצא מן הכלל. לגופו של ערעור, בחן בית המשפט את הראיות החסויות שהוצגו והגיע למסקנה כי המשך מעצרו של המערער נחוץ לביטחון המדינה והציבור. בית המשפט מצא כי מסוכנותו של המערער לשלום הציבור עודנה קיימת וכי שחרורו יהווה איום ממשי. בית המשפט הדגיש כי ככל שתקופת המעצר ארוכה יותר, כך השיקולים הנדרשים להצדקת הארכתה כבדים יותר. במקרה דנן קבע בית המשפט כי המשך מעצרו של המערער לכל אורך תקופת הצו הוא הכרחי ומידתי, חרף נכונותו להיענות לגירוש. בכך אימץ בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את הארכת צו המעצר המנהלי בחצי שנה ודחה את הערעור.