ת"צ 25947-09-18

תקציר

פסק הדין דן בתיק שעניינו הסתלקות מבקשה לתביעה ייצוגית, כמשמעותו בסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. החוק מחייב את אישור בית המשפט להסתלקות וכל טובת הנאה שנצמחה ממנו. בית המשפט ביצע הליך דו-שלבי: תחילה להעריך את נאותות ההסתלקות ולאחר מכן לשקול האם למנות נציג חדש להמשך הפעולה. שיקול הדעת של בית המשפט מודגש, במיוחד בכל הנוגע לאיתור נציג חלופי. פסק הדין מתייחס גם להסדרי משיכה מפוצים, ומדגיש את עמדת בית המשפט העליון נגד גמול שגרתי בגין משיכה, למעט בנסיבות ספציפיות. בית המשפט מצא את ההסתלקות מתאימה במקרה זה, שכן היא לא נחשבה קלת דעת, והכיר בעילה הלגיטימית של המבקש על סמך ההקשר העובדתי. למרות שההסדר לא היטיב במפורש עם הקבוצה או עם הציבור, בית המשפט הכיר במאמציו ובהוצאותיו של המבקש במשך למעלה משנתיים. לפיכך, היא אישרה תשלום של 45,000 ₪ לבא כוח המבקש ו-4,000 ₪ לגב' היימן. פסק הדין הדגיש גם את המטרה הרחבה יותר של התביעות הייצוגיות: להקל על קבוצות שאינן צפויות להגיש תביעות פרטניות בשל חוסר מעשיות כלכלית, ובכך לאכוף חוקים ולהרתיע מפני הפרות. בית המשפט בחר שלא לחייב את פרסום הודעת ההסתלקות, נוכח השלב המקדמי של ההליך וסוגיות לא פתורות כמו תחולת הדין הזר. היא גם הצדיקה לפטור את המבקש מתשלום נוסף בשל ההסתלקות המוקדמת וההסדר היעיל מחוץ לכותלי בית המשפט, ובסופו של דבר נעתרה לבקשת ההסתלקות ושלבה בפסק דינה הסופי.