דנ"א 420/21

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך בין המבקשים לבין המשיב על פרויקט בנייה בתל אביב. ההסכם המקורי בין הצדדים כלל סעיף בוררות, הקובע כי סכסוכים ייפתרו באמצעות בוררות וקובע תנאים ספציפיים לכך. המשיב, שביקש לפתור מחלוקת תשלומים בסך 40 מיליון שקל, ניסה פעמיים לפתוח בהליכי בוררות אך נדחה בעילה של אי עמידה בתנאי ההסכם. המבקשים אף הביעו את העדפתם להסדיר את העניין בבית המשפט. כתוצאה מכך, בסופו של דבר הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי המשיב לא עמד בתניית הבוררות. בית המשפט המחוזי הסכים ודחה את התביעה. עם זאת, בערעור הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי. בפסק הדין של בית המשפט העליון הודגש כי יש לפרש הסכמי בוררות כשומרים על הגישה לערכאות שיפוטיות וכי דחיית הליכים על הסף מחייבת זהירות רבה. במקרה דנן, מאחר שניסיונות הבוררות של המשיב סוכלו, והמבקשים ביקשו למנוע תביעה בבית המשפט, קבע בית המשפט העליון כי אין לדחות את תביעת המשיב על הסף. במקום זאת, יש לאפשר לו להמשיך למשפט מלא. החלטה זו, הסביר בית המשפט, התבססה על נסיבותיהם והתנהלותם הספציפיות של המבקשים, אשר מנעו מהמשיב לפנות לבוררות או להליכים משפטיים. עוד הבהיר בית המשפט כי פסק דינו אינו מהווה תקדים או חורג מפסקי דין קודמים בדבר חשיבותן של סעיפי בוררות ועקרון חופש החוזים. תחת זאת, היא נעוצה ברעיון שיש להגן על זכותם של הצדדים לעיון בצדק, ולקבוע במפורש סעיף חוזי המגביל גישה כזו. לבסוף, דחה פסק הדין את בקשת המבקשים לדיון נוסף, וציין כי פסק הדין אינו סותר פסקי דין קודמים ומתבסס על העובדות הייחודיות של המקרה.