ע"א 288/89

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לסמכותם של שופטים להמשיך לדון בתיקים לאחר תום כהונתם. לדברי השופט ברק, מינוי שופט הוא ספציפי לבית משפט מסוים, וסיום כהונתו של שופט משמעותו שהוא לא יכול לשמוע יותר תיקים. "כלל הגיליוטינה" קובע כי שופט שהחל דיון וכהונתו הסתיימה חייב להפסיק את הדיון ולא להמשיך בו. זאת, על בסיס שיקולים חוקתיים של עצמאות שיפוטית וביזור ראוי של הכוח השיפוטי. עם זאת, קיים חריג לכלל הגיליוטינה כאשר החלפת שופט מפריעה להליך שיפוטי רציף ומאוחד. לפיכך, יש לאפשר לשופט שפתח בדיון לסיים אותו כדי להבטיח המשכיות ויעילות פרוצדורלית. זה לא חל על שלבים מקדמיים של משפט, שהם יחידות פרוצדורליות נפרדות ועצמאיות. לפיכך, שופט שניהל קדם משפט אינו נחשב כמי שהחל את הדיון, ושופט אחר צריך לנהל את המשפט עצמו. קדם משפט הוא הליך עצמאי שנועד להתכונן לדיון העיקרי, והחלטותיו עשויות להשפיע אך אינן חלק מהמשפט העיקרי. מטעמים אלה קבע השופט ברק כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את החלטתו המקורית של הרשם. השופט לוין הסכים עם קביעה זו. השופט גולדברג חלק על כך, וטען כי יש לאפשר לשופט קדם משפט לסיים את הדיון גם לאחר תום כהונתו, שכן קדם המשפט הוא חוליה בהליך הכולל ולא הליך נפרד. נשיא בית המשפט המחוזי צריך להחליט אם השופט יכול להמשיך, כדי למנוע חוסר יעילות ולחסוך זמן. בסופו של דבר, החלטת הרוב של בית המשפט העליון קיבלה את הערעור וביטלה את החלטת בית המשפט המחוזי.