רע"א 630/18

תקציר

בפסק הדין בעניין רשויות המס וגני ירושלים התייחס בית המשפט לסוגיה פרוצדורלית הנוגעת למי מוטלת האחריות לזימון עדים שהודעותיהם נמסרו בכתב לפי תקנה 10א. החלוקה בין ערכאות נמוכות יותר הודגשה, כאשר חלקן קבעו כי על רשויות המס לזמן את העד לחקירה נגדית, בעוד שאחרות טענו כי זו אחריותו של הנישום. בית המשפט העליון העדיף את הדעה השנייה, בקובעו כי על הנישום, המבקש לערער על מהימנות הראיות, לזמן את העדים ולחקור אותם חקירה נגדית. תקנה 10א מאפשרת לרשויות המס להגיש ראיות מנהליות, שאינן צריכות לעמוד בכללי קבילות סטנדרטיים, כדי לתמוך בהחלטותיהן. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהודעות בכתב אלה משמשות ראיה מנהלית למנהל מע"מ, הן אינן מהוות עדות הטעונה הוכחות נוספות אלא אם כן הוגש ערעור. ההחלטה הדגישה את האיזון בין מתן אפשרות לנישומים לחקור ראיות לבין אי חיוב רשויות המס להביא עדים, העברת הנטל לנישום לחקירה נגדית. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שתיאורטית אחריות זו נופלת על הנישום, בפועל מתקיים לעתים קרובות שיתוף פעולה בין הצדדים כדי להקל על הופעת עדים. בסופו של דבר הסכים בית המשפט להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, לאשר את הגישה הפרוצדורלית המתוקנת ולהטיל הוצאות מנהליות צנועות על גני ירושלים. כל השופטים היושבים בדין הסכימו וסיכמו את פסק הדין לטובת עמדתה הפרוצדורלית של רשות המסים.