עמ"ש 47781-12-19

תקציר

השאלה בערעור זה היא האם צדק בית משפט קמא בכך שהעניק למ', שאינה תושבת קבע בישראל, צו הורות המבוסס על זיקתה לאמו הביולוגית של הילד, ק'. רוב השופטים הסכימו עם החלטת בית משפט קמא ודחו את ערעור המדינה. השופט שוחט התנגד. דעת הרוב הכירה בקושי להעריך את טובתו של ילד שהוריו אינם תושבי קבע, אך טענה כי דרישה זו אינה צריכה להיות מוחלטת, במיוחד כאשר קשריו העיקריים של הילד הם בישראל. הם הדגישו את החשיבות של צמצום הפער בין המציאות המעשית לבין הכרה משפטית בהורות, במיוחד כאשר הילד כבר מחזיק באזרחות ישראלית ומתגורר בארץ עם שני הוריו. הכרה באימהותה של מ', טענו, תעניק לה מעמד שווה לק' ותטפח את מחויבותה ומסירותה לילד, שהיא טובת הילד. השופטים התייחסו גם לחששותיה של המדינה מפני ניצול אפשרי לרעה של הליך צו ההורות לצורכי הגירה ולסיכון שמ' תיאלץ לעזוב את הארץ ולהיפרד מהילד. לטענתם, סיכונים אלה גוברים על היתרונות שבהכרה באימהותה של מ', שכן נזקי הפרידה יתרחש ללא קשר לצו ההורות. יתר על כן, דרישת התושבות בדיני האימוץ והפונדקאות משרתת תכלית אחרת ואין להחיל אותה באופן אוטומטי במקרה זה. במקום זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. בסופו של דבר, הגיע דעת הרוב למסקנה כי בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, החלטתו של בית משפט קמא להעניק למ' צו הורות ראויה. השופט שוחט, לעומת זאת, חלק על כך, ויישר קו עם עמדת המדינה לפיה לכל הצדדים צריכה להיות תושבות קבע בישראל. הוא הדגיש את הצורך בחוק ברור וכללי בעניין זה, שיש להקדים את ההטבות הפרטניות. לפסק דין זה השלכות משמעותיות על זוגות חד מיניים ועל קביעת ההורות בישראל, תוך שימת דגש על טובת הילד וגמישות דרישות התושבות במקרים בהם זיקתו של הילד היא בעיקר בישראל.