ע"א 7158-10-15

תקציר

המערערת טענה כי חתימתה על שני הסכמי הלוואה עם הבנק המשיב זויפה, וכי הבנק לא עמד ברף הראייתי ולא הוכיח כי החתימה היא אכן שלה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הבנק. נפסק כי הבנק עמד בנטל ההוכחה הראשוני המוטל עליו באמצעות המצאת צילום תעודת הזהות של המערער, שהיה נוהל מקובל בבנק, וכן עדויותיהם של פקידי הבנק שציינו כי המערער חתם על מסמכי ההלוואה בנוכחותם. הימנעותם של הפקידים מלזכור באופן ספציפי את נסיבות החתימה נחשבה סבירה בהתחשב בזמן שחלף מאז נטילת ההלוואה. עוד מצא בית המשפט כי המערערת לא סיפקה כל הסבר לטענת הזיוף, ולא הביאה כל ראיה שתתמוך בה, חרף הטענה המייחסת אשמה פלילית לבעלה המנוח של המערערת או לפקידי הבנק. יתר על כן, בית המשפט קבע כי המערערת הייתה לווה ישירה על פי הסכמי ההלוואה, ולפיכך הייתה חייבת אישית בפירעון החוב, ולפיכך טענות כי אינה לקוחה של הבנק או שיש להפנות את החוב כלפי הערב, אינן תקפות. טענות המערער בדבר הפרת חובה חקוקה, היעדר עילה ואי קבילות הרישום המוסדי נדחו אף הן, שכן בית המשפט מצא כי הן חסרות שחר, ובחלק מהמקרים הועלו בשלב מאוחר מדי בהליך המשפטי. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וכל צד חויב לשאת בהוצאות המשפט שלו.