ע"א 1170-06-15

תקציר

התיק סובב סביב תביעת לשון הרע של רופאה נגד הממונה עליה לשעבר בחיל הרפואה. המחלוקת היא האם פרסום מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע יכול לשמש גם כהגנה מפני תביעות שמחוץ לתחום החוק. בית הדין האזורי לעבודה דחה בעבר את תביעת לשון הרע של התובעת, החלטה שאושרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ובית הדין הגבוה לצדק. לאחר מכן הגיש התובע תביעה נפרדת לבית משפט השלום בגין אותה חוות דעת, הפעם בעילות נזיקין, ובפרט עדות שקר. בית משפט השלום דחה את התביעה על הסף, והוביל את התובע לערער. שופט הערעור קבע כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר הייתה מוצדקת. השופט הדגיש כי כוונת המחוקק מאחורי סעיף 13 הייתה להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים מסוימים, ולהגן עליהם מפני הליכים פליליים ואזרחיים כאחד. מלשון הסעיף עולה כי הגנה זו חורגת מעבר לחוק איסור לשון הרע. מטרתה של הגנה זו היא להבטיח כי פקידי ממשל יוכלו למלא את תפקידם ללא חשש מהשלכות משפטיות. זאת ועוד, השופטת ציינה כי קיימת זהות של יסודות בין עוולת לשון הרע לבין עוולת עדות השקר במקרה זה. התובעת ניסתה לעקוף את ההגנה שמעניק החוק לפרסום הנתבעת על ידי מסגור טענתה כעדות שקר. התרת גישה זו תפתח פתח לתביעות עובדים נגד הממונים עליהם בעבודה בגין דוחות הערכה שהם לא הסכימו איתם. כעניין של מדיניות שיפוטית קבע השופט כי אין להתיר זאת, במיוחד בהתחשב בהגנה המוחלטת המיועדת לפרסומי סעיף 13. בנוסף, התייחסה השופטת לתקופה הארוכה בה המשיכה התובעת להתדיין על אירועי העבר, וציינה כי חוות הדעת המדוברת נכתבה למעלה מעשור קודם לכן וכי לתובעת תיקים מתמשכים רבים הקשורים לשירותה בצה"ל. הערעור נדחה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 35,000 ₪, המשקפות את הלשון הפסולה בה נעשה שימוש בערעור לערכאה נמוכה יותר.