ת"א 38567-09-12

תקציר

המקרה נסוב סביב בעלות על חלקת אדמה, הממוקמת בחלקה בירושלים ובחלקה ביהודה ושומרון, הרשומה תחת שני שמות שונים בשני מקומות שונים. התובעים, שרכשו את הקרקע בשנת 1979 ובעלי תעודת רישום מהמינהל האזרחי באיו"ש, מבקשים לרשום את הקרקע על שמם אצל פקיד ההתיישבות בירושלים. בינתיים, הנתבעת, שהיא בתו של הבעלים המקורי וירשה את הקרקע לאחר מותו, מנסה למכור את הקרקע לצד שלישי על סמך הרישום הנוכחי על שם אביה המנוח אצל פקיד ההסדר. בית המשפט צריך לקבוע מי הבעלים הלגיטימי של הנכס. השופטת פוסקת לטובת התובעים, וקובעת כי הם סיפקו ראיות מספיקות, לרבות הסכם מכר, ייפוי כוח בלתי חוזר ותעודת רישום, כדי להוכיח כי רכשו את הזכויות בנכס מהבעלים המקורי. מנגד, טענת הנתבע כי החתימות על הסכם המכר וייפוי הכוח מזויפות נעדרת ראיות. כמו כן, נדחית גם טענת הנתבע כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתיק, כי הוא אינו הפורום המתאים וכי התביעה חסומה על פי דין. השופט מורה לפקיד ההסדר לרשום את התובעים כבעלים של הנכס, ובכך למעשה מעניק להם את הזכויות בו, ומוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לבצע כל פעולה בנוגע לנכס. הנתבע נדרש גם לשלם את הוצאות המשפט של התובעים.