ע"א 592/79

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לשני ערעורים מקבילים שנבעו ממחלוקת על בעלות בנכס מסחרי. הנכס נרשם על שם המנוח, אברהם סייד, והערעורים ביקשו להכריע האם יש לייחס את הנכס לחברה שניהל או לעיזבונו, ובפרט לילדיו (המערערים בערעור אזרחי 605/79). החברה, סייד וגרוסמן חיפה חברה לבניין בע"מ, שסייד היה דירקטור בה ובעל מניות, טענה כי הנכס הועבר אליה משותפות קודמת לא רשומה בין סייד לגרוסמן. החברה הציגה ראיות בדמות מאזנים ועדויות, מהן עולה כי הנכס הועבר כדין וכי סייד ניהל עסקים כאילו החברה היא הבעלים החוקיים. בית המשפט הסכים עם טענת החברה וקבע כי הראיות הוכיחו די הצורך את ההעברה וכי יש לראות בחברה צד שלישי תמים שהסתמך על רישום הנכס על שמו של סייד. הערעור השני (ע"א 605/79) הוגש על ידי ילדיו של סייד, שטענו כי הנכס צריך להיות בבעלות משותפת של הוריהם, למרות שהוא רשום על שם אביהם בלבד. לטענתם, אמם, פסיה סייד, תרמה לרכישת הנכס באמצעות חסכנותה ועבודות הבית, ובכך רמזה כי אמורות להיות לה זכויות במחצית מהנכס. השופט הכיר בכך שבני הזוג חיו בשלום וכי תרומתה של פסיה הייתה בעלת ערך, אך בסופו של דבר פסק לטובת העיזבון. בפסק הדין הודגש כי יש להתאים את נטל ההוכחה במקרים כאלה לאמינות התביעה, ומאחר שהנכס שימש לעסקים ועמוס בחובות, תביעת היורשים הייתה חסרת אמינות. יתר על כן, בית המשפט ציין כי פסיה לא עמדה על זכויותיה במהלך חייה או לאחר מות בעלה, וגם עזבונה לא תבע זכויות כלשהן בנכס בעת הגשת הצהרות המס. השופטת גם הציעה ניתוח מפורט של חלוקת הנכסים בין בני זוג בדין הישראלי, והגיעה למסקנה כי זכויותיו של בן זוג בנכסים משותפים אינן מוחלטות וניתן לגבור עליהן בזכויותיו של צד שלישי שפעל בתום לב. במקרה זה, החברה נחשבה לצד שלישי והייתה רשאית להסתמך על רישום הנכס. לפיכך התקבל הערעור האזרחי 592/79, הערעור האזרחי 605/79 נדחה, והנכס נחשב לבעלותה הבלעדית של החברה.