ע"א 6191/19

תקציר

במקרה זה הגישה רשות מקרקעי ישראל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר פסק כ-600,000 ₪ כפיצוי למשיבים בעקבות הפקעת אדמותיהם, לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (1943). הרשות אינה חולקת על הזכאות לפיצוי אלא חולקת על הסכום, וטוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת תקדים שקבע לאחרונה בית המשפט העליון בפסק דין איסמעיל, שקבע קווים מנחים לפיצוי זה. הרשות מסכימה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב מחדש של הפיצוי על בסיס עקרונות אלה או באמצעות מסלול חלופי המועדף על המשיבים. עוד הם טוענים כי סיכויי ההצלחה של הערעור גבוהים, וטוענים כי אם פסק הדין לא יעוכב, עלולים המשיבים שלא להשיב את מלוא הסכום אם הערעור יצליח, שכן הגישו את תביעתם 40 שנה לאחר ההפקעה. עם זאת, המשיבים טוענים מנגד כי עניינם שונה מהותית מהחלטת איסמעיל, שכן נימוקיו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט שונים בעניינם, והם טוענים למעמד כלכלי יציב הניתן לפירעון במידת הצורך. לאחר שבחן את שתי העמדות, קיבל בית המשפט באופן חלקי את הבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, והתיר כי רק 80,000 ₪ – הסכום שנקבע בשומת הרשות בהליכים ראשוניים – ישולמו באופן מיידי למשיבים. החלטת ביניים זו משקפת איזון בין סיכוייו הלא מבוטלים של הערעור התלוי ועומד לבין הטענות הבלתי מבוססות בדבר חוסר יכולתם הכלכלית של המשיבים. עם זאת, היא מדגישה כי התוצאה הסופית של הערעור טרם הוכרעה ועשויה להביא לסך פיצויים סופי שעשוי להיות שונה מפסק הדין שבמחלוקת.