עמ"נ 43127-08-11

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות זכותה של ועדה מקומית לתכנון ובניה לאשר הקמת חדר יציאה בנכס שבבעלות המשיבים. המערערת, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון, טענה כי שינוי תכנית המתאר העירונית הסיר מגבלה על גודל חדר יציאה לגג, ואיפשר בנייה עד גובה מסוים מבלי להגביל את השטח. המשיבים טענו כי התכנית הקודמת הגבילה את גודל החדר על בסיס המרווח שבין הגג לקומה שמתחת, והתכנית החדשה רק הגדילה את הגובה המותר. שמאי מכריע הסכים עם המשיבים, והוביל את הוועדה המקומית להגיש ערר לוועדת הערר המחוזית. ועדת הערר אישרה את החלטת השמאי ומצאה אותה סבירה ועולה בקנה אחד עם התכניות. לאחר מכן ערערה הוועדה המקומית לבית המשפט, שגם הוא דחה את הערר כחסר בסיס. הנושא המרכזי היה פרשנות הוראות התכנית הרלוונטיות, כאשר בית המשפט מצא כי לשונה הברורה של התכנית הקודמת הפרידה בין חדרי היציאה לגג ובין חדרי היציאה לגג הרעפים, כאשר באחרון לא הייתה מגבלת שטח. בנוסף, התוכנית החדשה ביצעה שינויים אך לא שינתה באופן מהותי את שיטת החישוב של חדרי יציאה על גגות רעפים. בית המשפט הדגיש את ההתערבות המוגבלת בשומות מכריעות ואת עקרון החוקיות, וסירב לקיים את פרשנותה של הוועדה המקומית. משכך, נדחה הערר, והוועדה המקומית חויבה לכסות את הוצאות המשיבים.