ע"א 4092/90

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט העליון עמד בפני ערעור בעניין העברת זכויות בבית בעקבות מותו של מר זאב נייגר. בתחילה חתם על תצהיר בו העניק את חלקו בבית במתנה לבנו, שמואל, ללא תמורה, ובהמשך מסר לשמואל ייפוי כוח להעברה. לאחר מכן, מר נייגר ערך צוואה בה הוריש את הבית באופן שווה לשמואל ולבתו רינה לפני פטירתו. שמואל רשם את הבית על שמו בלבד ללא ידיעת הצוואה. רינה ערערה על העברה זו, בטענה שהיא בוטלה על ידי הצוואה. בית המשפט המחוזי דחה בעבר את עתירתה, וקיבל את פעולתו של שמואל כמתאימה לסמכויות שהוענקו לו. בערעור התעמק בית המשפט העליון במורכבויות המשפטיות הסובבות את הסמכות המוענקת על ידי ייפוי כוח, את השפעת הביטול באמצעות הצוואה ואת חובות הנאמנות שחב שליח. בעוד ייפוי הכוח איפשר לכאורה לשמואל לפעול, בית המשפט מצא כי מרגע שנוצרה הצוואה, הוא למעשה ביטל את שטר המתנה הקודם ללא ידיעתו של שמואל. עם זאת, על פי סעיף 15 לחוק השליחים, שמואל היה מוצדק לבצע את ההעברה מאחר שלא היה מודע לקיומה של הצוואה עד לאחר מות אביו. עם זאת, השופט חשין, בדעת הרוב, הדגיש את המשך חובת הנאמנות שחב שמואל לאביו, והציע כי לאור הדינמיקה המשפחתית והצווים המוסריים, על שמואל לכבד את כוונת הצוואה, גם לאחר העברה כדין. בית המשפט הכיר בכך שהרישום נעשה כדין, אך הורה לשמואל לתקן את הרישום כך שישקף את רצונו האחרון של אביו. השופט בך חלק על פרשנותו של חוק השליחים, וקבע כי יש להעדיף את קיום ההעברה הקיימת, שכן סעיף 15 נועד להגן על סוכנים שאינם מודעים למשימות שבוטלו. למרות זאת, הרוב תמך בהחלטה המחייבת את חלוקת הרכוש בין האחים, המשקפת את רצון האב ושיקוליו המוסריים בהקשרים משפחתיים.