ת"א 12175-05-12

תקציר

התובעת, חברה בע"מ בבעלות שווה של עיריית תל אביב-יפו ומדינת ישראל, הגישה תביעת פינוי כנגד הנתבעת, דיירת מוגנת המנהלת עסק למוסך בשטחה של התובעת. בכוונת התובעת להרוס את המוסך ולפתח את השטח למרכז בילוי, מסחר ותרבות, דבר המחייב את פינוי הנתבעת. המקרה נסוב סביב שתי הוראות בחוק הגנת הדייר, סעיף 131(10) ו-(8), המחייבות את המשכיר לספק הסדרים חלופיים לשוכר. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי עמדה בדרישות הפינוי לפי סעיף 131(10) ו-(8). ראשית, התובעת הציגה שינוי מהותי או תיקון מהותי בחוזה השכירות, וקבעה כי השיפוצים המתוכננים ישנו את המוסך ללא היכר. שנית, בית המשפט קיבל את רישיון הבנייה של התובעת כתקף, למרות טענת הנתבעת כי פג תוקפו. שלישית, התובעת הודיעה לנתבעת בכתב על נכונותה לספק דיור חלופי, ובית המשפט סבר כי הצעתם סבירה, במיוחד נוכח הקושי למצוא נכס חלופי הולם במיקום המבוקש. בנוסף, בית המשפט פירש את התובעת, חברה בשליטת רשויות ציבוריות, כ"רשות מקומית" לפי סעיף 131(8), ובכך התיר את הפינוי על בסיס צורך ציבורי חיוני. בית המשפט דחה גם את בקשת הנאשם לסעד מן הצדק, בהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח האזור ובדרישותיו והתנהגותו הבלתי סבירה של הנאשם. כמו כן, בית המשפט קבע את אגרת הפינוי, שהוסיפה 17% לדמי הפינוי שחושבו על ידי המומחה שמינה בית המשפט, והורה לנתבעת לפנות הן את השטח המושכר והן שטח סמוך נוסף. הנתבע הונחה לפנות את המקום בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין, והתובע קיבל 30,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין.