דנ"א 3959/15

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור של בני שבט אבו אלקיעאן הבדואים על פסק דין שהתיר למדינת ישראל לפנות אותם מיישובם בנגב. במקור עבר השבט לאזור בהוראת המושל הצבאי בשנת 1956, אך כל המבנים בכפר נבנו ללא היתרים ותלויים נגדם צווי הריסה. המדינה תבעה את פינויים בשנת 2004, ובית המשפט נעתר לכך, מה שהוביל את השבט לערער בטענה שיש להם זכויות בקרקע וכי פינויים יהיה מפלה. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי פסקו לטובת המדינה, מה שהוביל את השבט לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בדעת רוב, דחה את הערעור, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי המדינה היא הבעלים של הקרקע וכי לשבט אין זכות בה, וכי טענותיהם לאפליה צריכות להיות מופנות לבית המשפט המתאים בהליך נפרד. עוד נקבע בדעת הרוב כי טענות השבט בנוגע למדיניות התכנון והממשלה הן "התקפה עקיפה" שאינה שייכת למקרה זה. דעת מיעוט קבעה כי על הרשויות להפעיל שיקול דעת מחודש בפינוי השבט ובמתן פיצויים. המבקשים ביקשו דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין קובע כלל חדש המעניק למדינה שיקול דעת רחב לפנות תושבים מאדמות ציבוריות. עוד נטען כי פסק הדין סותר פסיקה קודמת במקרה דומה, אל-כלב נ' אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המדינה הדגישה בתשובתה כי פסק הדין היה ספציפי לנסיבות המקרה ולא קבע כללים חדשים. בית המשפט הסכים וציין כי הוא רק הכריע במחלוקת הקונקרטית וכי קביעותיו בדבר "תקיפה עקיפה" אינן קשורות לטענות המבקשים לגופן. פסק הדין לא סתר פסקי דין קודמים, והסתמכותם של המבקשים על דעת המיעוט הייתה מוטעית שכן המחלוקת הייתה מצומצמת בהיקפה. בית המשפט הדגיש כי פסק דינו מוגבל למקרה זה בלבד, ולכן אינו ראוי לדיון נוסף, במיוחד בהתחשב בכך שהוא כבר נדון שלוש פעמים בעבר. בסופו של דבר, הבקשה לדיון נוסף נדחתה.