ע"א 5142/20

תקציר

בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה על רשות המסים להכיר בהנחות מותנות הניתנות מראש ועל בסיס קבוע בעת קביעת ערכי המכס. לפיכך, הודעת חיוב בגין דלק בשווי 4,663,832 ₪ שהוציאה רשות המסים הייתה בלתי חוקית. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת הרשות כי היא לא נדרשה להחזיר את תשלום היתר בסך 344,384 ₪ ששילמה דלק במחאה בגין 92 רשימות יבוא, שכן החברה לא הצליחה להוכיח כי לא העבירה את המס ללקוחותיה. עמדתה המעודכנת של הרשות בנושא הנחות מותנות, שהוצגה לאחר כישלון הדיאלוג בין הצדדים, הייתה פגומה מבחינה פרוצדורלית ונעדרה הצדקה לסטות מהכלל לפיו המס נקבע על סמך הצהרת הנישום. בית המשפט הסכים גם עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס לטענותיה של דלק, ומצא אותן שקולות כראוי ומבוססות על הראיות. באשר לקביעות המשפטיות, קיבל בית המשפט את פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 132 לפקודת המכס, התומך בהכרה בהנחות מותנות ידועות וקבועות מראש. טענות הרשות נגד פרשנות זו לא היו משכנעות. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הודעת החיוב הוצאה שלא כדין וכי יש להשיב את הסכום שהופקד על ידי דלק. עם זאת, בית המשפט קבע כי הרשות לא הייתה מחויבת להחזיר את תשלום היתר עבור 92 רשימות היבוא, שכן דלק לא עמדה בתנאים להחזר לפי חוק המסים העקיפים. החוק דורש הוכחה לכך שהמסים ששולמו ביתר לא הועברו ללקוחות, דבר שדלק לא סיפקה. בנוסף, דחה בית המשפט את ערעור הרשות בנוגע לעמדתה הראשונית בנוגע להנחות מותנות, וקבע כי אין הצדקה להחיל את התנאים המצטברים בדיעבד. השופט וילנר והשופט סולברג הסכימו עם פסק הדין המקיף של השופט ברון, אך סולברג הביע הסתייגות מסוימת מחומרת הביקורת על עמדתה הנוכחית של הרשות.