ע"א 91/50

תקציר

פסק דינו של בית המשפט היה לטובת המשיב, ודחה את ערעור המערערת לבטל את פסק דינו של הבורר המכריע בסכסוך כספי משנת 1942. החוב המקורי, שחבה המערערת למשיב, היה בגין 950 ש"ח, שישולמו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בהערכת שווי מוסכמת של דירת שלושה חדרים בירושלים כניכוי מותנה מהחוב. הבוררים שמונו על ידי שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על הכרעה, מה שהוביל למינויו של בורר מכריע, עו"ד אברהם לוין. פסק דינו של לוין היטיב עם המשיב, וניכה מהמערער 2850 ש"ח בצירוף ריבית והוצאות, בהתבסס על הסכמתו להערכת המומחה מטעם המשיב לגבי שווי הדירה. המערער טען כי הבורר עשה שימוש פסול בידיעתו הפרטית לצורך קבלת החלטתו, דבר שבדרך כלל אינו מותר בדין. השופטים הסכימו כי אסור לשופט או לבורר להשתמש בידע פרטי כדי לקבוע את המציאות העובדתית וכי ידיעה זו אינה יכולה להוות תחליף לראיות ראויות. עם זאת, פסק הדין מכיר בכך שניתן להשתמש בידע פרטי כדי להעריך את מהימנותם של עדים. מאחר שתפקידו של הבורר הוא לחשוף את האמת, והאמת מתגלה בסופו של דבר באמצעות זיהויו של מספר האמת, קבעו השופטים כי ניתן להשתמש בידע הפרטי כדי להכריע בין עדויות סותרות, כל עוד הידיעה אינה ספציפית אלא כללית או נפוצה בקהילה הרלוונטית. השופטים הדגישו את הצורך בזהירות בתחום עדין זה, והגבילו את השימוש בידע פרטי למקרים שבהם העדויות נתקלות בהתנגדות מוחלטת ואין לשופט אמצעים אחרים לזהות את האמת. בנוסף, פסק הדין מציין כי בוררים, בניגוד לשופטים, לא תמיד כבולים לדיני הראיות, ובמקרה זה הסכימו הצדדים כי הבוררים לא יהיו כבולים להם. לפיכך, זכותו של הבורר המכריע, בהיותו עורך דין מנוסה, להשתמש בידיעתו על מחירי הדירות בירושלים לצורך קבלת החלטתו. השופט לנדוי הוסיף הערת אזהרה בקובעו כי אין לעשות שימוש עקיף בידע פרטי כדי להעדיף עדות אחת על פני אחרת, ואילו השופט דונקלבלום טען כי יש להגביל את ידיעתו של הבורר לזו של מעגל רחב של אנשי מקצוע בתחום הרלוונטי. השופטים דחו פה אחד את הערעור, אישרו את פסק הבורר והורו למערער לשלם למשיב 50 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.